יוצאת לדרך חדשה

לא יודעת איך ולמה אבל יצא לי שבוע ממש עמוס. 

אפילו סוף השבוע היה עמוס.

בסוף לא היתה לי בעייה בשיניים, היתה לי כוויה בחניכיים. יש לי חניכיים כל כך רגישות, שמספיק שטעמתי או לגמתי משהו חם מאד (או חריף מאד) אני חוטפת כוויה. בינתיים זה עבר.

בחמישי אספתי את הנכדים מהגן ולקחתי את חכמוד לאימון הכדורגל האחרון לעונה. נשמותק הלך לחבר, כך שהיינו לבד רק חכמוד ואני. והוא היה חכם וחמוד כרגיל.

דווקא נשמותק עובר עכשיו "תקופה". בודק גבולות, כועס על כל דבר, מתעקש. 

בתי טוענת שזה היה צפוי להגיע בגיל ארבע (על משקל ה-TERRIBLE TWO'S היא קוראת לזה THE FUCKING FOUR'S) ושזה פשוט התעכב מעט (הוא יהיה בן חמש בחודש הבא). אני רואה שקשה לה עם זה אבל היא מנסה לשרוד. 

אני בינתיים מתמודדת עם זה לא רע, נקווה שהמצב לא יחמיר. 

בששי הם באו לאכול כאן ארבעתם, וכמובן שכאשר הגיע הזמן ללכת, הנכדים ביקשו להישאר לישון. לנו זה ממש לא מפריע, להיפך. הם חמודים ביותר, וממילא יוצא שרוב הזמן הם ישנים, ובבוקר אנחנו מקפיצים אותם הביתה לפני שאנחנו הולכים להתאמן בחדר כושר. 

אמנם באותו לילה הם העירו אותנו כמה וכמה פעמים - נשמותק נפל באיזשהו שלב מהמיטה (על הכריות הרכות שהכנו מבעוד מועד למרגלות המיטה) ובפעם אחרת הוא איבד את השמיכה שלו וביקש שאכסה אותו, ועוד כמה פעמים דיבר מתוך שינה. 

בנוסף היו לי עוד כמה התעוררויות - צריכה לזכור לא לאכול אבטיח ממש לפני השינה!😉

אז בשבת בבוקר אחרי ארוחת בוקר (שחכמוד אכל יפה, אבל נשמותק טען ש"הכל מגעיל", כיאה לתקופה שהוא עובר כרגע, לא לקחנו את זה קשה מדי) הקפצנו אותם הביתה והלכנו לקאנטרי. היה אימון מצוין ואחריו ישבנו בדשא עם החבר'ה הרגילים, אבל היה די חם. ברחנו משם די מוקדם. 😡

אחר הצהריים בתי וחתני ערכו לנשמותק מסיבת יום הולדת מוקדמת (כי מי יבוא ליום הולדת בסוף אוגוסט???) באיזו גינה נחמדה מאד בהרצליה הצעירה, יחד עם עוד חבר. היתה הפעלה בסגנון של אבירים, מכשפים ושכירי חרב - לי זה לא נראה מתאים לגיל הזה אבל הילדים דווקא נהנו מאד. אנחנו המבוגרים די סבלנו, כי למרות הצל הנהדר שהיה שם, החום ובעיקר הלחות, היו בלתי נסבלים. 

בערב היינו מוזמנים לביוכימיה ולמהנדס, יחד עם עוד זוג חברים שלהם שכבר הפכו קצת גם לחברים שלנו. כולנו כבר סבים וסבתות, והיה מעניין (וגם משעשע) לשמוע על "סגנונות" הסבתאוּת/סבאוּת השונים. זוג החברים-של-החברים, האישה בעיקר, ממש מטפלת בנכדות שלה באופן יום יומי ושוטף, למרות שהיא עדיין עובדת במשרה מלאה בעצמה. בשש וחצי בבוקר היא מגיעה לדירתה של הבת, שהיא ובעלה רופאים שעכשיו מסיימים התמחות, מסיימת לארגן את הבנות ליציאה ומפזרת אותן בגנים. אחרי הצהריים היא שוב שומרת עליהן, ולפעמים גם בערב/לילה. 

כל זה יפה וטוב, אלא שעכשיו הזוג הצעיר התקבלו לתת התמחות בארצות הברית, ונוסעים כנראה לשנתיים, ובלי להתבלבל הבת שאלה את ההורים אם הם מוכנים לנסוע לגור לידם כדי להמשיך לטפל בילדים.

נשארתי עם הפה פעור. 😲 שני ההורים (סבים) עדיין עובדים. יש להם כאן חיים, בית, חיי חברה, עיסוקים נוספים (למרות השעות הרבות שהם מקדישים לנכדות). אין להם בכלל מה לעשות שם, בארה"ב. אני כבר לא מדברת על הסיכוי הדל שלהם לקבל ויזת שהייה. מה הילדה (לא ילדה! בת 35!) חושבת לעצמה בדיוק????? 

אז הבעל לא פסל את זה על הסף (!?), והאשה ממש לא רוצה אבל משום מה חשה בצורך להסביר ולתרץ את עצמה....מוזר. מוזר ביותר. 

בראשון בערב שוב ארחנו כאן, את מנהל הנכסים שלנו בארה"ב ואת אשתו שהגיעו ארצה לחופשה משפחתית. T הכין סעודה לתפארת, אני כמובן עזרתי עם ההכנות ושטיפת הכלים,  והיה ממש נחמד. 

בשני לא היו לי אימונים בבוקר, אז נפגשתי עם מ', שמצב הרגל שלה הולך ומשתפר. אחרי הצהריים שוב ביקרתי אצל בתי והנכדים, כי היה לי תור לרופא (מעקב גסטרו) קרוב לבית שלהם. הלכתי איתם לחוג שחייה, חזרתי איתם הביתה ועזרתי עם המקלחת וארוחת הערב. 

אתמול בבוקר היה לי טיפול פנים, ואחרי הצהריים עשיתי שיחת הכנה (CLEARWAY) לכלתי לקראת הביקור הקרוב שלה אצל אחותה בגרמניה. 

היחסים שם במשפחה שלה, גם מול אחותה וגם מול הוריה (שחיים בארץ) מאד מורכבים. היא אוהבת אותם אהבת נפש, אבל מצליחה בכל שיחה ובכל מפגש מחדש להתעצבן ולהפגע מהם. לפני שנתיים היא עשתה CLEARWAY לקראת הביקור שלה ושל בני בארץ, והיא ראתה שזה מאד מאד עזר. לכן הפעם, כשהצעתי לה להתכונן למפגש עם אחותה - בכל זאת היא תהיה אצלם כמעט שבוע שלם - היא מייד הסכימה, ובאמת זו היתה שיחה ממש טובה.

 אין כמו CLEARWAY להבהיר לעצמך איך אתה בעצם מרגיש לקראת המפגש/שיחה/ראיון עבודה/מבחן/נסיעה/מה שזה לא יהיה, מה המטרות שלך, מה הדאגות שלך, מי אתה רוצה להיות (ברמה ההווייתית), מה יפיל אותך מההוויות שבחרת ואיזה כלים יש לך כדי לחזור להוויות האלה? 

היא כבר מתכננת שאעשה לך שיחת הכנה גם לקראת הביקור של הוריה אצלם בארה"ב בעוד כמה שבועות. 

היום, פרט לאימונים, בעיקר התעסקתי עם המחשב הזה. הדיסק הלך - סתם ככה באמצע החיים! המחשב קפא, ולא עזר שאתחלתי אותו שוב ושוב, ה-WINDOWS סירב לעלות. למזלי יש כאן ביישוב טכנאי ממש בסדר, והוא הצליח לסדר לי את זה עוד היום. הוא אפילו הצליח להציל תיקיה אחת שטרם הספקתי לגבות על הענן......

אז עכשיו יש לי מחשב כמו חדש.....יש רק בעייה אחת (אני לא מצליחה להתחבר למדפסת שמחוברת למחשב של T)....מקווה שזה ייפתר בהקדם.

בעוד כמה ימים אנחנו טסים לשווייץ לפגוש את בני וכלתי. היא כבר בדרך לאחותה בגרמניה עכשיו, והוא היה עכשיו שלושה ימים בלונדון - והופיע אתמול בערב במועדון ג'אז ברובע הסוהו (שהוא גם פיצריה....לך תבין). היה מאד מוצלח וכל המשפחה הלונדונית שלנו באה להופעה. 

בימים האלה הוא התארח אצל בת הדודה ל', ואמר שהם כל כך מתוקים וגרמו לו להרגיש כל כך טוב, שהוא ממש ממש מרוצה מהביקור הזה. וכמובן שגם הם מרוצים. מאד. עכשיו הוא כבר בדרך לפריז, יש להם שם הקלטה....ועוד כמה ימים הם ימשיכו לשווייץ. ממש TOUR מוסיקלי....

היום קיבלתי פתאום הודעת וואטסאפ מהמאמן שלי. סתם שאל מה שלומי. זה היה נחמד לשמוע ממנו. איכשהו לא נראה לי שאחזור להתאמן אצלו, לא יודעת למה. הוא היה מצוין. והיתה ביננו כימיה ממש טובה. אז אין לי דרך להסביר למה, עכשיו שהפסקתי להתאמן אצלו, לא סביר שאחזור אליו. ואולי אני טועה.

בכל אופן יצא לי פוסט ממש ארוך וממש בסגנון של "קמתי, התלבשתי, צחצחתי שיניים" משום מה, אז אני עוצרת כאן!

אה, עוד משהו. T קיבל את האופנוע החדש. מאמינים שעוד לא יצאתי החוצה לראות אותו?

וגם כאן

איך יודעים שקיץ ממש? אני מדליקה את המזגן לפני תשע בבוקר. 

והבוקר כבר טעמתי את הליצ'י הראשון שלי לעונה - ונזכרתי בחמי ז"ל, שתמיד היה אומר ברכת "שהחיינו" כשהיה אוכל פרי בפעם הראשונה לעונה.

היתה לו אזכרה השבוע, לחמי היקר. תשע שנים. תשע שנים מאז נכנס לרכב עם גיסו  , פספס יציאה למחלף, החליט - אלוהים רק יודע למה - לנסוע רוורס על כביש מהיר (במקום להמשיך למחלף הבא ולחזור), וכמובן שרכב שנסע במסלול שלו נכנס בו בכל הכוח מאחור....

נכון שהוא לא היה חי עוד הרבה שנים, הוא כבר היה בדיאליזה שלוש פעמים בשבוע וגם לבו עשה לו בעיות (למרות שני ניתוחי המעקפים שעבר), ונכון שאיכות חייו לא היתה משהו בשנים האחרונות....אבל זה לא מונע בעדי להתגעגע אליו. לחשוב איך היה נהנה מהנינים הנהדרים שלו. ולהתגעגע אליו גם כרופא, ולאבחנות המדויקות שלו. 

T אמר שכל השבוע הוא חלם על הוריו....אבל לא זוכר בדיוק מה היה בחלום. 

סוף השבוע היה מלא בנכדים, שבנוסף לבילוי הרגיל שלי איתם בחמישי אחרי הצהריים, החליטו להישאר לישון אצלנו אחרי שהגיעו עם בתי וחתני לארוחת ששי בערב. וגם אחרי שהחזרנו אותם להוריהם בשבת בבוקר, פגשו אותנו שוב בצהריים להמבורגר. ואז בשני בבוקר הם שלחו לי הודעת וואטסאפ מוקלטת מלאת אהבה מהטלפון של בתי. אני ממש לא לוקחת כמובנת מאליה את העובדה שהנכדים (ובעיקר הוריהם) רוצים להיפגש איתנו, יוזמים את זה בעצמם.....

עשיתי את הממוגרפיה בשבוע שעבר וכבר קיבלתי את תוצאותיה, והכל בסדר. הייתי גם אצל כירורג לבדיקה הקלינית, ובכך סימנתי V על הנושא הזה עד השנה הבאה. 

אבל התחיל לי איזשהו כאב מוזר בחניכיים בצמוד לשתל שעשו לי לפני שנה וחצי, וכיון שזה לא עבר תוך כמה ימים קבעתי לי היום תור לרופא שיניים. ממש, אבל ממש לא מתאים לי עכשיו סיפור שיניים! 

אצל מ' עדיין יש זיהום ברגל הפצועה, אז למרות שהקרע בשריר הולך ומחלים באופן מעודד, היא עדיין ממש סובלת והרגל נפוחה. כאילו לא נראה שאנטיביוטיקה שהיא לוקחת בטונות עושה שום רושם על החיידק. 

חברתי ל' חזרה בינתיים לשגרה, התברר שהחום הגבוה היה פשוט וירוס. כשיש לך סרטן השד, כל וירוס מכניס לפאניקה.....

עדיין לא יודעת מתי הניתוח השני שלה. 

בסוגיית האופנוע: התברר שכאשר T "עשה נסיעת מבחן" על האופנוע החדש, הוא כבר הזמין אותו. כך ששיחת ה"הגיע הזמן שתתחשב בי, נמאס לי לדאוג לך כל הזמן וגם לדאוג לעצמי, שחלילה לא אשאר אלמנה או אצטרך שוב לסעוד אותך כמו בפציעות האחרונות ובניתוחים האחרונים" היתה בזבוז של אוויר. 

כששאלתי אותו למה הוא הסתיר מפני את העובדה שכבר הזמין אופנוע חדש, הוא אמר שהוא...... פחד 😱

ממש בוגר מצידו. וכן, כל מי שמכיר אותי יודע כמה אני מפחידה (לא!). 

הוא פחד לומר אבל לא פחד להציב אותי בפני עובדה. 

נו יופי.

בתחום הדיאטה אין חדש. עדיין לא בחרתי לי מטפל/מאמן כדי להיכנס לנושא המשקל / דימוי גוף. ובינתיים עולים לי עוד נושאים שהייתי רוצה להתאמן עליהם....

זה אף פעם לא נגמר, כנראה. פשוט צריך להחליט אם חשוב לי לעבוד על משהו, אם יש לי כוחות להיכנס לזה, להתבונן, להתמודד....או עד כמה זה דחוף בכל רגע נתון. 

בסוף אתמול קיבלתי את העיסוי שדחיתי משבוע שעבר, והיה מדהים. הבחורה הזאת, מעבר לכך שהיא מעסה מופלאה, גם עומדת לסיים תואר באוסתיאופתיה, והיא משלבת את זה בעיסוי. סוף הדרך. 

בכוונה לא כותבת על ענייני היום, פוליטיקה או מחאות למיניהן. זה עושה לי רע, וממילא אחרים כותבים טוב ממני.

שולחת אור ואהבה לכל הכיוונים, אם לא יעזור לשום דבר, לפחות לא יזיק. 

וגם כאן

נ*גה הציעה שאצלם את פרחי המטפס המרהיבים שלי מקרוב

עם העדשה של T הייתי יכולה להראות את הדבורים שעסוקות במלאכתן.....אבל מצלמת הטלפון, טובה ככל שתהיה, לא מספקת את הסחורה. 

בכלל אני מרגישה שאני אישית תורמת לאוכלוסיית הדבורים בעולם, הגינה שלי מלאה בהן. הן עוברות מפרח לפרח לפי עונת פריחתו וחוגגות עליהם. איזה כיף!

על הדרך כבר צילמתי תקריב של הליצ'י ההולכים ומבשילים להם....

בוקר רגוע. סיימתי לאמן להיום, והלכנו לסופר אתמול (בדרך כלל זה בימי חמישי) כי T עסוק הבוקר....אז יש לי זמן לקצת עבודות בית, קריאה (בלוגים, ספר) ואפילו מעט בישולים. 

בשלישי בסוף כן עשיתי את הממוגרפיה אבל את המסאז' נאלצתי לדחות לשבוע הבא. T נסע לתל אביב עם האופנוע, ונתקע. כן, כן, "רכב האספנות" המהודר שלו מקרטע. בשבוע שעבר הלך המצבר, ואז הוא החליט שהברקס גם לא משהו....קבע תור להיום בבוקר לטיפול, אבל נאלץ לגרור את האופנוע המסכן למוסך כבר שלשום. שעתיים חיכה לגרר. בחום. ושוב לא ניתן להניע, כלומר - יש בעייה בטעינה, זה לא המצבר עצמו. והוא טוען שהלך לו צילינדר אחד באמצע הנסיעה. אז עכשיו נותר לגלות אם זו בעייה קטנה של פלאג, או שהלך המנוע.................

הוא חשב שיהיה לו כיף עם אופנוע ישן ו"רגוע", אבל.....

אז בינתיים הוא קבע לעצמו נסיעת מבחן על אופנוע חדש..... אוף. אמנם לא מהסוג המהיר אלא דווקא דומה יותר לנוכחי (רק חדש). היה לי ברור שההבטחות "לנסוע רק מעט, בשבתות, בסביבה, בשביל הכיף" לא שוות את האוויר שלתוכו הן נאמרו. יש פקקים ויש בעיות חניה ואין כמו אופנוע מהבחינה הזאת. אני מבינה אותו. אבל זה לא מונע בעדי לדאוג. ממש לא. 

ביום שהוא נתקע כמובן נסעתי לתל אביב לאסוף אותו. בגלל זה דחיתי את העיסוי. על הדרך לקחנו את הטלפונים התקולים שלנו (גם אצלו היתה בעייה) לתיקון. יש מעבדה מצוינת בגבעתיים של סוני. הם מבינים במכשירים ויש להם גם חלקים. אז עכשיו כל הטלפונים שלנו תקינים, אני כבר נשארתי עם הישן של T (עד שסידרתי את כל ההגדרות - ובאמת הצלחתי לפתור את הבעייה שהזכרתי בפוסט הקודם, בעזרת הפורום של סוני בגוגל), והטלפון שלי עכשיו הפך לרזרבה תקין. 

את החתולים אנחנו מדירים מכל החדרים (כשאנחנו לא בתוכם), ובינתיים זה בסדר. הבוקר היה קצת קשה להוציא את החתולה מחדר השינה שלנו - הממזרה התחבאה מתחת למיטה....

היום כרגיל אאסוף את הנכדים מהגן. איזה כיף לי. 

בגזרת החברות: מ' והרגל שלה משתפרות בהדרגה, ואתמול אפילו ישבנו יחד בבית קפה. ואילו אצל ל' העניינים מסתבכים.  עכשיו היא בבית עם חום גבוה כמה ימים, לא ברור למה. אמנם הגוש החדש שמצאו לה התברר כשפיר, אבל....לא יודעת מה קורה איתה. תיכף אתקשר שוב. דואגת.

צפויות לנו שתי חופשות בחודשים הקרובים, ואנחנו כבר מתכננים את שתיהן במקביל.

הראשונה מתוכננת ליולי. הבן שלנו הוזמן שוב למלון היוקרה בשווייץ, שם ניגן עם הטריו שלו במהלך חג המולד וסילבסטר האחרון, וכיון שלא יהיה לו זמן גם לקפוץ הנה לפני או אחרי, החלטנו שאנחנו נסע לפגוש אותו שם. 

לקחנו דירת AIRBNB ליד המלון לשבוע, ולגמרי במקרה התברר שגם כלתי תהיה איתנו שם באותו שבוע בדיוק. אפילו לא תיאמנו בינינו, זה יצא "בפוקס" כמו שאומרים. היא נוסעת לפגוש את אחייניתה החדשה, שנולדה במרץ האחרון לאחותה שגרה במינכן. משם היא שוכרת רכב ומגיעה לשבוע, לאותו שבוע ממש, להיות עם בעלה. אז במקום שהם יצטרכו להצטופף במגורי העובדים המעפנים שמספק המלון, באותו שבוע הם יגורו איתנו בדירה. 

אחרי כן נטייל לבד כמה ימים, לאו דווקא בשוייץ  - שהיא יקרה מאד ושכבר היינו בה כמה פעמים. אולי נעשה מסלול ביער השחור או באלזס. עובדים על זה כרגע. 

באוגוסט הורי מגיעים לביקור בן שלושה שבועות, ואז בספטמבר אנחנו טסים ליפן. 

בינתיים יש לנו את כרטיסי הטיסה (עם קוריאן אייר) ואת ה-jr pass,  (אחרי שעשינו כמה וכמה חישובים אם זה ישתלם) שאמור להקל מאד על הנסיעות בתוך יפן. התחלנו לעשות שיעורי בית וקיבלנו גם מסלול נהדר מחבר ילדות של T שממש מומחה לטיולים בכלל וליפן בפרט. 

אז זה מה שקורה כרגע ומה שמתוכנן להמשך.....הקיץ הגיע אבל פה ושם עדיין חס עלינו ואתמול וגם הבוקר היה ממש נעים. לא לעוד הרבה זמן, אני מניחה.........

וגם כאן