באימון האחרון המשכנו, המאמן שלי ואני, לעבור על מפת האימון המעודכנת
שלי. תחת הסעיף "כוונות חיים" עדיין מופיע "ביטחון עצמי"
במובן של קושי לחיות עם אי וודאות. קיים פער בין הרצון שלי להסכים לחיות עם אי
וודאות (הרי כל החיים שלנו הם אי וודאות אחת גדולה, בין אם אנחנו מודעים לכך ובין
אם לא) לבין הקושי שעולה לי בהקשר הזה. אני כל הזמן מודעת לכך שהחיים הם רצף של
בלת"מים, ולמרות כל העבודה העצמית שכבר עשיתי בתחום הזה, עדיין אין לי את הביטחון
שאדע להתמודד עם כל דבר שהחיים יפילו עלי. ואני מסבירה לו שאני בהחלט שומעת את
הסתירה ואת האירוניה שבמשפט: רוצה לדעת שאדע להתמודד
עם חוסר וודאות.
הוא שואל מה זו ידיעה פנימית שתדעי להתמודד עם כל מה שיצוץ לך בחיים?
בואי נראה למה התכוון המשורר כאן.
ואני מהרהרת בקול רם, מנסה לתאר: זאת שעדיין קשה לה במצבים של אי
וודאות. זאת שהיתה רוצה איזו תחושת פנימית של ביטחון. ביטחון בעצמה, שתדע להתמודד
עם כל מה שהחיים יפילו עליה.
והמאמן ממשיך ושואל: אז איזו ידיעה פנימית עליה לפתח?
ואני נאבקת עם התשובה. ידיעה פנימית שאין ידיעה....ידיעה פנימית שאי
אפשר לדעת, וזה בסדר. לזה אני שואפת. את הפער הזה הייתי רוצה לצמצם. רוצה להגיע
להבנה ולהתמסרות לעובדה שאף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה ומה יצוץ, ולחיות עם זה
בשלום. הרי כל החיים שלי אני חיה בידיעה שתיכף יגיע הבלת"מ.
אז את כבר יודעת את זה, מנסה המאמן שלי להבין.
כן, אני מסבירה. ואני לא חיה עם זה בשלום. פיתחתי כל מיני מנגנונים
שנועדו לפצות על כך שאני מודעת שבכל רגע נתון דברים עלולים להשתבש, להילקח ממני,
להיהרס, להיעלם...לפצות על הפחד שנובע מהידיעה המתמדת הזאת שבכל רגע עלולה להגיע
האכזבה. דיברנו על זה כמה פעמים – אכזבה זה מאד מפחיד אצלי.
אוקי, הוא מנסה להבין. אז מה צריך לפתח כדי להסכים לחיות במצבים של
חוסר וודאות. מה את צריכה לפגוש?
נראה לי שאני צריכה לפגוש את הפחד הזה. להבין מה מפחיד כל כך. מה זה
בכלל חוסר וודאות בשבילי. הדבר שהכי בולט זה שמשהו ישתנה, כמו שאמרתי קודם. שמשהו
ישתנה לרעה. במיוחד כשמישהי כמוני, שטוענת שהיא כבר חיה את החזון שלה, שכמעט כל
הדברים שהיתה רוצה בחייה כבר התגשמו – מכאן זה יכול רק להתדרדר (ואני צוחקת אבל גם
הצחוק הזה הוא סוג של מנגנון הגנה....). זה סוג של אחיזה. מי שחי בסדר במצב של אי
וודאות מוכן בפועל שכל אחד מהפרמטרים שמרכיבים את החיים שלו כרגע ישתנה בכל רגע.
המאמן משקף לי: אז מי שחי בחוסר וודאות חי במודעות מתמדת שכל תחום
בחיים שלו עלול בכל רגע להשתנות.
ואני משלימה: ולכן מי שחי בשלום עם חוסר וודאות, מצליח לחיות עם
המודעות הזאת בלי שהיא תלווה באימה מתמדת ממנה.
הגדרה יפה, הוא אומר לי. אז מי זה האדם הזה בעל הידיעה הפנימית שהוא יידע להתמודד עם כל דבר? איזו הווייה זאת?
זה מי שריק. שמתייחס לכל דבר שקורה כשהוא קורה. לא נאחז. ריק. לא
יודעת אם יש מישהו כזה. אבל זו ההווייה שאני שואפת אליה.
יצאנו מתוך ביטחון עצמי.....
הביטחון העצמי מתחלק לשניים. התמודדות עם כל מה שיצוץ. להיות בסדר עם
זה שכל מה שיש לי עכשיו ישתנה. בנוסף יש הכרה בערך עצמי, אבל לא על זה אני מדברת
היום.
ותוך כדי שאני מדברת עולה לי חומציות מטורפת, צרבת, שיעול....הגרון
מתמלא חומצה ואני משתנקת. קשה לי לדמיין את עצמי במצב של אי וודאות מוחלטת.
איפה זה הכי מופיע לך היום? איפה מופיע הפחד הזה מאי וודאות? הוא מבקש
לדעת.
למשל זה מופיע לי מול הפחד לאבד את בעלי, להיות לבד. אני לא עסוקה בזה
ביום יום אבל זה מה שעלה לי כרגע כששאלת.
הפחד לאבד את בעלך?
שיקרה לו משהו, שפתאום הוא לא יהיה. זה הכי מפחיד, הכי מטלטל. הכי
שישפיע על החיים שלי כרגע.
מה קורה לך בגוף כרגע?
עולה לי עצבות גדולה. מרגישה את העצב כאילו שזה קורה. כאילו שאני
מאבדת את בעלי כרגע. תחושה של כדור ענק של דמעות שחונק את הגרון.
המאמן מבקש שאכבד את התחושה ואת הגוף ואשהה עם כדור הדמעות הזה, בלי
לדבר. ואז הוא מבקש שאתאר לו את התחושה.
אני מתחילה לתאר למרות שהתחושה מעט נרגעה. כאילו ירדו המון דמעות
מהראש לתוך הגרון ויצרו שם גוש כזה, כדור כזה, שממש מכאיב וממש לוחץ. וזה מתפרש לי
כעצב מאד עמוק, שאי אפשר לתאר אותו מרוב שהוא עמוק. מידי פעם יש גל של דמעות שעולה
ושוטף את החלק הקדמי של הפנים וחוזר לכדור שבגרון.
בואי תראי מה זה מעלה לך, זיכרון כלשהו.....הוא מבקש.
ועלתה לי תמונה שאין שום סיכוי שאני זאת שזוכרת אותה, בטוח סיפרו לי
אותה, כי הייתי תינוקת. אני בקיבוץ בבית התינוקות. כנראה שאני כבר בת כמה חודשים,
כי אני עומדת. אני רואה את החלון של בית התינוקות ומחוץ לחלון עומדים הורי או אחד
מהם...נדמה לי שזו אמא שלי. אני רואה אותה כמו שנראתה אז, עם צמה ארוכה. היא עומדת
שם בחוץ ולא יכולה להיכנס, ואני עומדת בלול שלי ובוכה.
ברור לי שאין שום סיכוי שאני זוכרת את זה. אבל אני מרגישה את מה
שהתינוקת הזאת מרגישה. בדיוק. את העצב התהומי הזה. כנראה סיפרו לי את זה או
שדמיינתי את זה
אבל אני רואה שאת חיה את זה עכשיו בגוף, הוא מעיר.
לגמרי, לגמרי חיה את זה עכשיו בגוף. אני עומדת ובוכה ובוכה ובוכה.
את עומדת על מיטה? הוא מבקש לראות את התמונה שמופיעה בעיני רוחי.
כן, מיטת תינוק כזאת, כמו לול.
מסתכלת על אמא ובוכה?
מסתכלת על החלון, והיא עומדת שם...
רק אימא שם? הוא מבקש לדעת.
אני חושבת, אני עונה לו. אני כרגע רואה רק את אמא. ואני לא מבינה למה
היא לא נכנסת ומרימה אותי. ואני בוכה, בוכה, בוכה, בוכה...
צועקת גם? קוראת לה?
לא, אני עונה לו. אני רק בוכה והדמעות זולגות לי על הפנים....ואז אחרי
הרבה בכי אני נרדמת. וגם עכשיו אני מרגישה מאד עייפה. ומאד לבד.
שימי לב לנשימה, הוא אומר
ואני שמה לב שהנשימה שלי נעצרה, ואני לוקחת שאיפת אוויר עמוקה. כדור
הדמעות זז ועלה לעיניים ולמצח. ולוחץ. אני לוקחת עוד נשימה עמוקה. מכוונת. שוהה
בתוך התחושה הזאת.
עד שאני כבר לא מרגישה כלום. כאילו באמת נרדמתי. התינוקת נרדמה וגם
אני לגמרי ישנונית. השתלטה עלי עייפות. אני שוב נושמת עמוק.
מה את חושבת שהתינוקת הזאת מרגישה? הוא מבקש לדעת.
ואני חושבת שהיא מרגישה מאד לבד. אני חושבת שהיא לא בטוחה שהיא שייכת, לא בטוחה שאוהבים אותה. אין שום קשר מבחינתה בין הצרכים והרצונות שלה, לבין מתי שהיא
מקבלת חיבוק או אוכל או החלפת חיתול, אפילו. היא לא יודעת מתי אמא או אבא יבואו.
היא לא יודעת איך ומה לעשות בשביל לקבל את מה שהיא רוצה. אני חושבת שהיא גם לא יודעת
למה, כאשר כן טוב לה, והיא מחובקת ואהובה, פתאום זה נגמר והיא שוב לבד. בלי קשר למה
שהיא רוצה, לאיך שהיא מרגישה.
אמרת מקודם שהיא לא מבינה למה אמא לא באה, בסיטואציה הזאת שהיא מסתכלת
בחלון, אומר המאמן.
היא רוצה שאמא תיכנס ותרים אותה ואמא ממשיכה לעמוד בחלון.
מה אמא עושה? הוא שואל.
יכול להיות שאמא גם בוכה. היא לא יכולה לשמוע את אמא. כרגע אני-התינוקת רוצה אותה ובוכה ובוכה ובוכה, היא שם והיא לא נכנסת. ואני-המבוגרת יודעת
שמותר להורים לבקר לפי שעות בלבד, ומאכילים את התינוקות לפי שעות וגם מחליפים לנו לפי
שעות. אבל כשאני מסתכלת על התמונה הזאת אז כמובן שלתינוקת שום דבר מזה לא ידוע ולא
ברור.
והמאמן אומר שזה גם לא משנה לתינוקת שהייתי, שהכול נעשה לפי לוח זמנים קבוע מראש.
נכון, אני מאשרת. לתינוקת זה לא משנה. היא רוצה את אמא עכשיו. יכול
להיות שהיא רוצה גם לאכול וזו לא השעה של האוכל.
הצרכים הבסיסיים שלה לא נענים, הוא משקף לי.
ואני חושבת לי, שכשתינוק רוצה משהו הוא בוכה, ואז ניגשים אליו ובודקים מה הוא רוצה. פה
בתמונה שעלתה לי זה לא קיים. אני יכולה לבכות ולבכות ולבכות עד שאני נרדמת, מותשת.
ואז מגיע זמן האוכל, למשל, ותוקעים לי בקבוק בפה, ואני לא אוכלת כי אני מותשת מרוב
בכי ומרוב שחיכיתי. ואני יורדת במשקל. ואני מכוסה פריחה אדומה כי לא החליפו לי
כשהייתי צריכה, אלא כשהגיעה השעה להחלפה. אני ממש מרגישה פיסית את התשישות ואת
העצב.
והמאמן מפנה תשומת לבי בחזרה לגוף, ושואל מה קורה בגרון.
אני שמה לב שהגרון עדיין מלא בדמעות אבל זה כבר לא גוש. הן פשוט עולות
ויורדות, מתפזרות בין הגרון לעיניים ובחזרה.
ואיך הנשימה? הוא שואל
כשאני נזכרת אני לוקחת אוויר.
בואי נפעיל את התינוקת רגע, הוא מבקש.
ואני חושבת שהיא לא יכולה לעשות כלום, היא באמת חסרת אונים.
נכון, הוא מסכים איתי, אבל אם ניתן לה כוחות......מה היא תעשה?
אם יהיו לה כוחות, אני מנסה לחשוב....כוחות על...היא היתה יורדת
מהמיטה, מטפסת למטה מהמיטה...
תראי את עצמך עושה את זה, הוא מבקש.
כנראה שכבר זחלתי....מדמיינת את עצמי זוחלת על הרצפה עד לדלת, איכשהו
פותחת את הדלת עם כוחות העל שנתתי לעצמי, זוחלת לאיפה שאמא עומדת, מחבקת לה את
הרגליים ועושה תנועה עם הידיים שמבקשת שהיא תרים אותי על הידיים
וכאן פתאום מתפרץ לי בכי בלתי נשלט. אני יושבת שם בכורסא בחדר האימון,
ובוכה ובוכה בלי הפסקה. אני מדמיינת את אמא מרימה אותי, מחבקת אותי...אני רואה
אותי, התינוקת, לופתת את הצוואר שלה בשתי ידי הקטנטנות, ולא עוזבת. ואני מדמיינת את
אמא לוקחת אותי משם ולא חוזרת. לוקחת נשימה עמוקה. הגרון התרוקן. יש עדיין כבדות
מסוימת ברקות.
והמאמן מבקש ממני לחזור אל התינוקת כמבוגרת מיטיבה, כשהיא שם שוב בתוך
הצריף. מה תוכלי לעשות כדי להרגיע אותה, הוא שואל?
הדבר הראשון שעולה לי זה להיכנס, להרים אותה על הידיים ולהסתלק משם
ולא לחזור. זה בעצם מה שהורי עשו בסופו של דבר. זה לקח להם אמנם 8 חדשים אבל הם
עזבו את הקיבוץ, עזבו הכל מאחוריהם, יצאו בלי כלום.
בגלל ש...מה? הם לא יכלו לסבול את זה?
בגלל שהם לא יכלו לסבול את העובדה שהייתי של הקיבוץ, הם לא יכלו לטפל
בי, לקבוע איזה טיפול אקבל ומתי...באמת האכילו לפי שעות ולא לפי מצב הרעב ובאמת
ירדתי כל הזמן במשקל כי עד שהגיעו אלי עם האוכל הייתי תשושה מכדי לאכול...(אגב זה
יכול להסביר כל מיני מנגנונים אחרים אצלי....אני אומרת בחצי חיוך)....באמת סבלתי
מפריחות קשות ...הם לא יכלו להיות הורים כפי שרצו, אז לקחו אותי ועזבו.
אז אני מחזיר אותך בתור מבוגרת מיטיבה לתינוקת ההיא במיטה, תראי אם את
יכולה להרגיע אותה.
ככה, אני שואלת? כמו שהיא, בלי לקחת אותה משם? השאלה אם אני יכולה
להיכנס....
כן, את יכולה להיכנס. להיות איתה. אם את רוצה ויכולה....את לא מחליפה
את אמא שלך. את מבוגרת מיטיבה אחרת.
הבנתי, אם למשל הייתי המטפלת בבית הילדים, המטפלת שהיתה אמורה להיות
לי.....הייתי נכנסת...הייתי ניגשת לתינוקת כשהיא בוכה, הייתי מרימה אותה, מחבקת,
מלטפת...
במצב הזה, שאת בוכה ורוצה את אמא...ומרגישה לבד, ושלא אוהבים אותך
זה לא בדיוק שלא אוהבים אותי. זה שאני לא בטוחה בכך. אני מרגישה שאם
הייתי בטוחה שלא אוהבים אותי זו היתה תחושה אחרת. מה שהרגשתי זה שאני לא בטוחה מתי
אוהבים אותי, או מה צריך לקרות כדי שיאהבו אותי. זה היה לא ברור. מה אני צריכה
לעשות כדי שיאהבו אותי. זה חוסר הוודאות. ואני צוחקת כי ההקשר מתחיל להתבהר.....
התחושה היא שאין משהו שאני יכולה לעשות כדי לקבל את האהבה או הטיפול.
אז אם אני המבוגרת המיטיבה כאן אז אני ניגשת אלי כשאני בוכה, ואני מרימה אותי
ומחבקת אותי...בודקת אם אני רטובה, אם צריך להחליף לי....בודקת אם אני רעבה. עושה
את מה שעושים לתינוק כשהוא בוכה. נותנת את החיבוק הזה.
את צריכה את החיבוק, את החום, את תשומת הלב....
אין טעם לדבר איתי ולהסביר לי. הייתי ממלמלת מילות הרגעה: אני יודעת
שאת עצובה, שאת מתגעגעת לאמא, שהיא שם בחוץ ואסור לה להיכנס...אבל היא אוהבת
אותך.....לא יודעת מה היה עובר מתוך זה אבל את הנימה בקולי היא היתה שומעת. את
החיבוק היא היתה מבינה.
מצויין, היית מחבקת אותה. מרימה אותה. לפעמים זה הדבר הכי פשוט והכי
נכון לעשות
אולי הייתי שרה לה. שיר ערש או משהו....
אז איך את מחברת לחוסר הוודאות, לפחד להישאר לבד, למותו של בעלך?
יש את החיבור הברור של אי הוודאות של עד מתי יש לי אותו, את בעלי. אין
שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לגרום לו להיות איתי עד מתי שאני רוצה. כי ככה זה.
ככה זה בחיים. כמו שככה זה היה בקיבוץ, זה לא בשליטה שלי כמו שזה לא היה בשליטה של
הורי.
התמונה הזאת המחישה לי עוד יותר את התחושה של "אי אפשר אף פעם
לדעת מה יקרה", כלומר זה מאד קדום אצלי, מאד ראשוני.
רשמתי לפני את המשפט שהתחלנו איתו: פחד לאבד את בעלי ולהישאר לבד. זה
בעצם מה שקורה לתינוקת, שנשארת לבד. להישאר לבד זה להישאר עם מה?
זה להישאר עם חוסר האהבה, עם חוסר הטיפול. תחושה של אני לא בטוחה שיש
מישהו שאוהב אותי. וגם עם בעייתיות ב-well
being שלי, למרות שבראש אני יודעת שזה לא נכון, כי אני
אישה בוגרת ומטפלת בעצמי. אבל בהקשר של הזיכרון זה העדר טיפול בסיסי, העדר אהבה.
מוזר לאן הגעתי.
לקראת סיום תראי מה קורה לך בגוף ואיך את יוצאת מהשיחה....הוא מבקש
אני עייפה, הראש כבד, הדמעות נעלמו, הנשימה חזרה להיות סדירה. הראש
ממש כבד. אני עדיין מנסה להבין מה בעצם ההקשר, מעבר לזה שהבאתי משהו מאד ראשוני.
אני יכולה להבין שזה מאד עמוק, מאד קדום אצלי חוסר הוודאות הזה. ושבטח המשכתי
לשחזר את זה שוב ושוב כל חיי....
אפשר להבין שזה קשור לאהבה, לצרכים בסיסיים.
רק שהיום אני זאת שיכולה לספק לעצמי אהבה. אולי זה ההקשר. זה מה שאני
מבינה. אני כבר לא תלויה, לא חסרת אונים, יכולה לאהוב את עצמי.
תבורכי, הוא אומר לי. עוד מעט תגיעי להריון, לעוברות.....
ובאמת כשעלתה לי התמונה הזאת כמעט הדפתי אותה הצידה. כי היה לי ברור
שזה לא זיכרון שלי.
נכון, הוא עונה. אבל זה חי לך בגוף. גם אם סיפרו לך את זה, כיוון שזה
קיים בגוף, הוא יכול לחוות את זה. את לגמרי חווית את זה עכשיו.
נכון, לגמרי הרגשתי את זה ולכן נשארתי עם זה. ואני כבר מתאמנת מיומנת
ומנוסה ויודעת שגם אם עולה לי דמיון פרוע – זה מה שעלה, זה רלוונטי, ועם זה אפשר
לעבוד.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
