"למה לא היית בשיקויים?" שאלתי אותו.

"מה, אתה לא יודעת שהפרופסור סנייפ מיסך את האותות החשמליים במרתפים? כל המכשירי מוגלגים האלה מתחרפנים שם!" הוא אמר.

"גם ככה אין לך מכשיר כזה, מה זה התירוץ המעפן הזה?" שאלתי אותו. הוא גיחך לעצמו.

"מה?"

"קראתי בבלוג שלך... ידעתי שזה לק ולא קסם אפל!" הוא אמר.

"מה?" שאלתי.

"נו, אמרת לוינסטנט וגרגורי שהציפרניים שלך שחורות בגלל קסם אפל..."

"זה דודה בלה קנתה לי לכריסמס, זה מוגלגי."

"בטח קנתה את זה עם קופונים."

"רשע אחד!" התרגזתי. הוא הרים גבה אחת (אני היחיד בבית הספר הזה שלא יודע להרים גבה אחת, נכון? זה כל כך מתסכל!)

"בסדר, קופונים... למרות שנחמד להעמיד פנים שהיא שפכה כמה טחולים של מוגלגים כדי להשיג את זה..." נכנעתי.

"לא, היא פסיכית מסוג אחר לגמרי. לפעמים היא אפילו כמעט שפויה." הוא אמר. ניסיתי להרים גבה אחת ולא הצלחתי.

"נו, מצליחה להעמיד פנים שהיא שפויה..." הוא נכנע, "כשחושבים על זה אמא שלך היא הבלקית היחידה שיצאה נורמלית!"

חייכתי חיוך מרוצה.

"למרות שכשאני מסתכל עלייך... זה בטוח דילג דור!" הוא אמר לי. באסה.