פטפוטים, בלבוש, קוקו, שפיץ!

אז התקלקלה המקלחת. קורה.

אז אמא הזמינה מישהו לתקן אותה, והוא הגיע כשרק אני הייתי בבית. קורה.

או יותר נכון הם.

אני קמה בבוקר ושומעת אנשים במרפסת, אז פתחתי את הדלת. אני מוצאת שם שלושה נערים, אחד אני אפילו מכירה בשם.

"מה הם חושבים לעצמם שהם באים ויושבים לי מחוץ לבית רק כי יש פה פינה נוחה?" אני חושבת לעצמי וסוגרת את הדלת. אחד מהם עוד מעיז להגיד לי "היי" כאילו כלום.

אני נכנסת הביתה ומנסה להתקשר לאמא - להגיד לה שהתעוררתי, ולשאול אם יש מהו חשוב שאני צריכה לזכור... זה מנהג קבוע כמעט. מה לעשות שהיא פשוט הרבה יותר טובה ממני בלזכור דברים.

מכל מקום, אני מתחילה להגיש לעצמי ארוחת בוקר, מתעלמת מהשלישייה בחוץ, בידיעה שלפי ההיכרות שלי עם אחד מהם, מתאים להם סתם ככה לבוא ולשבת בחצרות של אנשים אחרים.

פתום דפיקה בדלת. אני פותחת בנימוס, ובחוץ עומד החוצפן ממקודם ואומר לי שהם באו לתקן את המקלחת, אבל ביקשו מהם לחכות שאני אתעורר.

הרגשתי כל כך מפגרת שהייתי חייבת לפצות על זה בכך שמיד פתחתי את הדלת בחיוך והזמנתי אותם פנימה בהתנצלות.

מה לעזאזל אמא שלי חשבה? מי מזמין ילדים בני  16 שאתה לא מכיר לתקן את המקלחת?

אז אמא בדיוק מתקשרת, ורוצה שאני אפנה את המקלחת מהווילון, המגבות, וכל מה שיש שם.

אז אני עושה את זה מהר כשהם הולכים להביא את כלי העבודה שאני באמת לא יודעת איך הם השיגו.

והנה אני, יושבת בסלון עם הלפטופ ושומעת קדיחות שאין לי מושג לשם קודחים אותן, ומחכה שהם יסיימו כבר.

אני לא אוהבת שיש אנשים זרים אצלי בבית.

ואני עוד יותר לא אוהבת שאלו אנשים שאני מכירה.

אני מניחה שרובכם העברתם את היום הזה עם בן או בת זוג, באיזה דייט רומנטי או סתם בלשבת על הספה ביחד בלי לדעת בכלל שט"ו באב הגיע.

אני רק יכולה להגיד שאלו לא בדיוק היו התוכניות שלי. (במיוחד מהסיבה הפשוטה שאין לי בן זוג.)

אז ככה...

יום חמישי:

להתעורר בבית של החברה הכי טובה שלי.

לחזור לבית שיש בו חמישה פושטקים מחוללי אי סדר - אח שלי וחבריו.

לארוז תיקים ליומיים.

לתפוס טרמפ למושב שבו אבא שלי גר.

ללכת לחזרה לקראת ההופעה של הערב למחרת.

לחזור הביתה ולהחליף בגדים למשהו קצת יותר רשמי מפיג'מה.

לרוץ לבית של השכנים שאיתם אני נוסעת להופעה של עידן רייכל.

והנה אניבהופעה של עידן רייכל.

לפגוש שם חברים ולשבת איתם על הדשא.

לצרוח בכל הכוח כל שיר שני.

לחזור הביתה וללכת לישון.

יום שישי:

לקום בבוקר, ולגלות שהקדימו את החזרה בשעה.

ללכת לחזרה, ולגלות שאין לי קול בגלל ששרתי אתמול בלילה כמו משוגעת.

לחזור הביתה לאכול ארוחת צהריים, ולגלות שאני פשוט לא מסוגלת לאכול מסיבה לא ברורה כלשהי.

לחזור למקלט שבו אני עובדת עם שאר ה'להקה' שלי, כדי להעביר את הציוד למעיין של המושב - המקום שבו עושים את האירוע.

באלאנס לקראת ההופעה.

חוזרים הביתה להתארגן לפני שמתחיל האירוע.

בשש וחצי לחזור למעיין.

מוגשת ארחות ערב, אבל אני עדיין לא רעבה.

קבלת שבת קהילתית.

כמה טיפת רסקיו לפני ההופעה.

ה'מנהל' של הלהקה מברבר קצת בשכל, ומציג את חברי הלהקה.

ארבעה שירי אהבה ישראליים, והצלחתי גם להתבלבל בדרך.

יורדים ממבמה, אבל הערב לא נגמר.

המון מחמאות מכל הכיוונים, בעיקר מאנשים מהמושב שמכירים אותי כבר שנים.

ילד קטן ניגש אלי כשאני עומדת עם עוד שניים שהופיעו איתי ומבקש חתימה, אבל אין לי במה או על מה לחתום לו,אז אני רק שואלת איך קוראים לו ומנסה להיות נחמדה.

צחי הלוי עולה לבמה אחרינו, וחוץ מחבורה של בנות  12 אף אחד לא ממש יודע מי זה. מסתבר שהוא היה ב-The Voice.

אחריו ערב שירה בציבור, ושוב שרים בכל בכח, הפעם עם אמא.

ברבע לאחת עשרה על כבר על האוטו. בדרך לערב שירה אחר.

מגיעים לערב השני - שסבא מעביר - ונחשו מה? שוב שרים. בשלב הזה כבר כואב לי הגרון.

סוף כל סוף אני אוכלת משהו מהכיבוד, אבל עדיין קצת בכל, ויש לי בחילה מוזרה שכזאת.

המון מחמאות מכל הכיוונים, בעיקר מאנשים שמכירים את סבא כבר שנים.

ו... הביתה.

השעה שלוש וחצי כשאני נכנסת למיטה.

חושך.

מסך.

לפעמים גם לילדות בנות ארבע עשרה וחצי יש ימים מטורפים יותר מללכת לבריכה עם חברות.

"האין זה קסום?

שעם ולמרות הכל, אנחנו עדיין כאן? אני, וכל מי שלמרבה הפלא הגיע בדרך אקראית לבלוג הזה?

ושלכולנו יש מחשב, כולנו מדברים ולכולנו יש מוח חושב וחי ומדהים בכמויות המידע שהוא יכול להכיל?

מאז שנוצרתי עברו 184 חודשים. איך ייתכן שעברתי את כולם ואני עדיין כאן? בלי להרגיש שנמאס לי? איך ייתכן שאעבור עוד אלף לפחות... ואף פעם לא יימאס לי?"

הנה קיבלתם הצצה למוחה של ילדה בת ארבע עשרה וחצי. לאחר שקראתי הרבה בלוגים כאן החלטתי שהייתי רוצה לשתף כאלה ורבות ואחרות - גם פחות פלספניות, אל תדאגו (; - עם האנשים החביבים שנמצאים פה.

אני יודעת שלא נהוג לעשות פוסט "ברוכה הבאה לי", אבל התחשק לי להציג את עצמי.

למדתי שמונה שנים בבית ספר דמוקרטי קיצוני מאוד, כך שלא חסר לי זמן לפתח תחביבים. אני שרה, רוקדת, מציירת, כותבת סיפורים ושירים, מצלמת, ויש עוד רבים אבל חשובים פחות. הרמה שלי לא מפעימה באף אחד מהם, אבל אני מאמינה שאם אתה אוהב לעשות משהו באמת גם התוצאה תהיה משהו שאפשר לאהוב.

אני תולעת ספרים מטורפת, אבל אני לא קוראת הרבה ספרים שהם לא פנטזיה או מדע בדיוני. זאת התמכרות לא מוסברת כזאת.

אני בקרוב אתחיל להדריך בתנועת בני המושבים. אני אומנם קיבוצניקית מושבעת, אבל זו התנועה שפעילה כאן ואני ממש לא מתלוננת (:

אני אוהבת מוזיקה. אין הרבה מה להוסיף. אני לא מורידה הרבה שירים, אני פשוט מסוגלת להינות מכל מוזיקה כמעט באופן עקרוני.

אני אוהבת שקט. מאוד. אני יכולה לשבת ולבהות בנוף ולהרגיש את האוויר, ואני לא צריכה אף אחד מלבד עצמי כדי שיהיה לי עיסוק.

אז אני אפסיק לחפור, ואקווה בכל ליבי שמישהו יקרא את זה.