וזה נחמד.

 

תחילת הפרק משימה הביאה איתה הרבה סערות לחיי. לא דברים קיצוניים מדי, אבל כן כאלו שמתחוללות בתוכי וסוחפות אותי לאינספור נקודות הכרעה רגשיות ומנטאליות. כבר אחרי שבועיים, ושני סמינרים, חזרתי השבוע הביתה והרגשתי שאני מותשת נפשית. 

אני מרגישה שאחרי שנת שירות, ושנה וחצי בצבא, אני, ביחד עם הגרעין שלי, צריכים לשאול שוב מה זה ביחד. מה זה חיים משותפים, מה זה בחירות ולא הסחפות. מה זה שיתוף פעולה ושותפות מצד שני, מה הם קשרים ומה הם רזי המפגש האנושי שאנו רוצים להגיע אליהם, אם אנחנו בכלל רוצים להגיע אליהם. ועוד ועוד שאלות. 

מחר אנחנו עוברים לאשדוד, נכנס לדירה החדשה שלנו ונתחיל להקלט ברשות, לקראת המשימות שנתחיל מדי בתום החג. זה מרגש מאד כשם שזה מציף הרבה התרגשות. ויש הבדל בין השניים.

בכלל זו תקופה של התחלות בחיי. לא רציתי שזה יהיה ככה, אפילו קיוויתי בליבי שהפרק הצבאי השני ירגיש לי כמו המשך בטוח וישיר של הפרק הצבאי הראשון (שדרך אגב היה מאד קשה לעזוב את ג'וערה. מאד), אבל זה קצת קורה מעצמו, עם או בלי עזרה שלי.

אני מצחיקה את עצמי כשאני ככה כותבת רק על הצבא, או מדברת על הצבא עם אנשים. לפעמים זה מרגיש שזה כל מה שיש לחיילים בעולם ורק סביב זה סובבות שיחות והחלפות מילים. אבל יש עוד. יש לי איזה מיליון ספרים לקרוא. יש לי ציורים שעושים את דרכם לעולם (חלקם רק בראשי), יש לי טיולים שאני עומדת לטייל, ופריחה בנפשי מנגינתם של שירים אהובים. ויש לי גם קצת שמות חדשים בלב. ושם אחד שמפיץ אור בחדרי הלב. כמו מנורת לילה שלא מכבים.