''אם לא יגבר הקור סמוך לשעות הלילה הקטנות

אשכב במכנסיים וחולצה, פרוז ומחוייך

מעבר לקרבות אהבתך.

אלך מעבר לכוחך יומיים או שלושה ימים.

ואת שיחת היום בתוך דמי."

כמו שבאתי הלכתי, זה הכל חלומות...

בין נאמנות לאכזבה

לתשוקה לחלומות

יש מצב ש

אני רוצה להגיע להרמוניה הזו, הרמוניה אבסולוטית בין אני לעצמי. ההרמוניה הזו שמשאירה לי את הדברים שהם אני לעסוק בהם, לחיות אותם, להרגיש אותם גם ולא רק לשקוע בחלומות עליהם. הרמוניה שמחברת אותי בחזרה למוזיקה, לנגינה, אפילו לתיפוף לכל הרוחות. שיהיו לי ציורים בראש ומכחולים בידים, אין סוף צבע על הקירות. שיהיו לי סיפורים שיכתבו לי בראש על כל חלוק נחל וקוץ של פרח (כמו פעם אבל גם לא כמו פעם), שיהיו לי ספרים בידים, המון מהם, ואני אכתוב שירה בת מילה או יותר. הרמוניה ביני לבין עצמי שתניח אותי לשוטט בעולם מבלי לחשוש שיפלשו לחיי רעיונות חסרי בסיס ובושה שמביאים איתם אנשים, בעיקר גברים, בעיקר כאלה שהופכים לי את הלב. ואני אוכל להרפות מכל מה שמפר אותה. ההרמוניה תקח לי מהלב שמות, אלוהים, שמות ודמויות וחלומות מופרכים, ואני בתמורה אפסיק כמו להאחז בשני ענפי עץ גבוהים במלוא רוחי, להתנדנד מאחד לשני, לכפות עליהם את כובד משקלי ודמיוני הפרוע, ובבת אחת אוותר על שניהם ואנחת בחזרה על הקרקע, שם אפגוש באותה הרמוניה, שם אפגוש בעצמי.

מחר, אני אהיה כה רחוקה
אל תחפשו אותי
מי שידע למחול
ימחל לי על אהבתי,
הזמן ישקיט הכל
אני הולכת לדרכי.
זה שאהב אותי ישוב לשדותיכם
מן המדבר.
והוא יבין - אני חייתי ביניכם
כמו צמח בר.

אני רוצה לפקוח את עיני
לצמוח לאיטי.
הרביתי לחלום
החלומות טרפו אותי,
רציתי לנחם
אבל מרדה בי תשוקתי.
היה מיקסם ילדות, היתה גם סערה
בזרועותי.
אני יודעת שהדליקה אש זרה
את לילותי.

זה אומר את כל מה שנשאר לי להגיד

ועכשיו אני רוצה שהיום הזה יגמר.