כדי שלא תשנאו אותי לגמרי על כך שאני לא כותבת... (ודראקו, כמובן, יוצא מהכלל במקרה הזה. לרעה.)

ישבתי שעות בחדרי הצנוע, מנסה לחשוב מה הדרך הטובה ביותר... לא. הבטוחה ביותר להגיב למכתבו. אם אגיב בחיוב, אשים את עצמי על הכוונת של אמו, המלכה. וגם על הכוונת של הדוכסית מצ'ארלסטון. גם אנדרו, בן משפחת האצילים בעיר, יילעג לי. אבל אנדרו הוא לא מרכז ענייני כרגע. הנרי קרא לי 'ידידת נפשי'.
"רק את יודעת את אשר ליבי חפץ בו," הוא כתב בכתב המוקפד שלו. "רק אלייך אני יכול לפנות. עוצי לי עצה, אליזבת'. למרות שחייתי כל חיי בבור הנחשים את נוהגת להכירו יותר טוב ממני. את וודאי תדעי מה לעשות לנכון."
כל כך חסר זהירות. כל כך טיפשי ומסוכן. וודאי אנשים כבר קראו את אשר כתב לי. וודאי כבר הועבר תוכנו למלכה. אוי, היא לא תחשוש להאשים אותי בבגידה אם אעשה צעד לא נכון! היא תגיד שאני מסיטה את הנסיך נגד ממלכתו, זה מה שהיא תעשה. הנחש הערמומי שמתחבא מאחוריי החיוך המפורסם והפנים העדינות. אף אחד לא יודע עד כמה אכזרית היא, עד שהוא נכנס לבור הנחשים. במקרה שלי, נגרר בכוח. למה הנסיך היה חייב להזמין אותי לארוחה בארמון? הנרי הטיפש. טיפש, טיפש, טיפש!

לבסוף אני נושמת נשימה עמוקה. הרעד בידיי לא מפסיק לכן אני נושמת שוב ושוב, עד שהשליטה בידיי חוזרת. אני מתיישבת זקופה בכיסא, מול שולחן הכתיבה שלי, כאילו המלכה יכולה לראות אותי בזמן שאני כותבת. לבחון כל תזוזה קטנה שלי. כל נשימה, כל אמירה, כל מצמוץ. כמו שעשתה בארוחה.
"הוד רוממתו." אני פותחת בנימה הרשמית. כן, זה לא נשמע... סימפטי מידי. נכון?

"מחמיא לי שפנית לנערה פשוטה כמוני. אני סבורה שאתה ממעיט בערכך." החלטתי לא להעיר על הדימוי שלו, 'בור הנחשים'.

אלא להוסיף אחד משלי.
"הייתי רק פעם אחת בגוב האריות, ואילו אתה מכיר אותו טוב ממני. כל אדם שנכנס לשם, בין אם מרצונו ובין שלא..." אני מאשימה אותו על כך שהכניס אותי, ללא ספק. נער טיפש.

"צריך ללמוד כמה שהוא יוכל על כל מי שבלהקה. גם לגורים יש טפרים חדים. ואל תרשה לעצמך להמעיט בערכן של הלביאות בבורות כה רבה."

הוא וודאי יבין שאני מתכוונת לדוכסית ולמשרתות המלכה.
"הנקבות הן הציידות. לעיתים הן צדות לבד כשהטרף קל, קופצות עליו מבין השיחים ונועלות עליו את שיניהן החדות - מכת המוות;" אני מחייכת לעצמי כשאני מדמיינת את המלכה עושה זאת לרגל עוף. כשאני מבינה מה עבר בראשי גלים נשלחים במורד גבי ותחושת אימה אוחזת בי. איך אני יכולה ללעוג כך על המלכה?! אפילו אם לא ביטאתי זאת בפני אף אחד...
"אבל כשהטרף חכם יותר, הן עורכות מערב. מקיפות אותו מכל הכיוונים. כשהוא מבין שהוא כלוא כבר מאוחר מידי. אלא אם כן הטרף חזק. אם זה המקרה, הן חוששות לשלומן וניתן לבלבל אותן בקלות, להסיט אותן מתוכניותיהן בהינף יד. אל תטעה, הוד מעלתך, הן לא ייעלמו. הן יחפשנה הזדמנות אחרת. לכן, ובדברים אלו אני מצטטת את שייקספיר:
'הימנע ממריבה; אך אם כבר, דאג שיריבך יחשוש ממך.'

לא אשכח את נימוסיי, הוד מעלתך. האם שלומך טוב?

הגיעה לאוזניי השמועה שאתה מתכנן לערוך נשף לכבוד יום הולדתה של הנסיכה, אחותך הקטנה. אני מאחלת לה שתהנה ותפרח כחבצלת בעונת הסתיו."

אני קוראת את המכתב שוב ושוב, אני יודעת שהוא בוטה ושכוונתי ברורה, אבל אני מטילה ספק בכך שהמלכה תעשה מכך מהומה גדולה. היא יודעת שאני לא אענה למכתב נוסף שלו. אם כן אטיל על עצמי גזר דין מוות.למרות הנסיבות מטילות האימה, אני גאה בעצמי על שימוש נכון בציטוטים ומשמעויות. כמה שאמי הייתה שמחה לדעת על הכשרתי ולימודיי!

"הוד רוממתו.

 מחמיא לי שפנית לנערה פשוטה כמוני. אני סבורה שאתה ממעיט בערכך.
הייתי רק פעם אחת בגוב האריות, ואילו אתה מכיר אותו טוב ממני. כל אדם שנכנס לשם, בין אם מרצונו ובין שלא,  צריך ללמוד כמה שהוא יוכל על כל מי שבלהקה. גם לגורים יש טפרים חדים. ואל תרשה לעצמך להמעיט בערכן של הלביאות בבורות כה רבה.
הנקבות הן הציידות. לעיתים הן צדות לבד כשהטרף קל, קופצות עליו מבין השיחים ונועלות עליו את שיניהן החדות - מכת המוות; 

לא אשכח את נימוסיי, הוד מעלתך. האם שלומך טוב?

הגיעה לאוזניי השמועה שאתה מתכנן לערוך נשף לכבוד יום הולדתה של הנסיכה, אחותך הקטנה. אני מאחלת לה שתהנה ותפרח כחבצלת בעונת הסתיו.
עבדתך הנאמנה-" למרות שאני יודעת שכל אחד צריך להוריד מערכו מול משפחת המלוכה, השורה הזאת נראית לי משפילה ואני מתקשית לכתוב אותה.

"ליידי אליזבת'."

עד כמה שאני רוצה לראות אותו שוב. את עיניו הכחולות, שונות כל כך מעיני הקרח של המלכה, למרות שהן באותו הצבע הכחול האינסופי. אני מכריחה את עצמי להתנער, אך לשווא. שוב עולה לנגד עיניי תמונתו, בבהירות רבה כל כך. חיוכו העליז, מעט חושש לעיתים. הביטחון שלו, ואם זאת מידת מה של צניעות. שיערו הכהה מקפץ כשהוא מזיז את ראשו. גומות החן מסביב ללחייו. הצמרמורת שעוברת בי בכל פעם שהוא מביט בי, והסומק שעולה ללחיי כשהוא מוצא דרכים להקניט אותי מעט. צליל צחוקו המהדהד...
מספיק.

עד מהרה הגיעה תשובתה של ליידי אליזבת' אל הארמון. יום למחרת, למען האמת. מבטה של אימי היה משתנה להבעה לא ניתנת לפיענוח כשהייתי מדבר עליה. היא ריתקה אותי, הנערה הזאת. סיקרנה אותי כמו ששום דוכסית, נסיכה, מלכה או קיסרית אי פעם. עם שיערה הבהיר ועיניה החומות היא הייתה יכולה באותה מידה להיות נסיכה כשם שהיא נערה רגילה.
המסר במכתבה היה ברור. הדוכסית ואמי משתפות פעולה. היא הסתכנה שככתבה לי חזרה, במעט. הספק רב בכך שאמי הייתה מתערבת לרעה. היא הייתה יודעת שהייתי מחולל מהומה גדולה, וזה לא טוב למוניטין של המלוכה. נסיך אמור להיות מאופק. גוב האריות, היא כתבה לי. חשתי בושה על כך שלא עלה בראשי תיאור זה. החוכמה שלה שווה לחוכמתם של כל יועצי הממלכה. אם רק הייתי יכול לדעת מה עובר בראש שלה...

העציב אותי במעט שלא ענתה לי בתחום האישי. לא השיבה לי באומרה: "גם אתה ידיד טוב." , "נהניתי מזמננו יחד." , "אשמח להיפגש שוב."

בסתר ליבי קיוויתי שתאמר שחפץ ליבה באותו הרצון של ליבי שלי. למרות שמכירים אנחנו רק שבוע. לא היססתי לכתוב לה חזרה;

" ליידי אליזבת' היקרה.
אני מודה לך על ששיתפת אותי בחוכמתך. אני מקווה שלא רמזת על כך שאני הוא גור חסר ניסיון." מחקתי את השורה האחרונה.
"אני מקווה שלא תיכנסי שוב לגוב האריות שלא מרצונך החופשי." ההאשמה הייתה ברורה, אבל לא חשתי אשמה, רק שעשוע. חייכתי לזכרון ליידי אליזבת' מסמיקה כנגד הלעג שלי. היא האדם היחיד שפגשתי שנראה יפה כשהוא כועס. היא יפיפייה, בעצם. בכל מצב.
"שלומי טוב. עקב חילופי הדברים איתך אפילו מצויין. אני מוצא אותך משעשעת, ליידי אליזבת'. נערה מאוד מסקרנת, מהפנטת במיסתוריות שאופפת אותך. אמסור לאחותי את איחולייך, תודה לך.
הנשף ערוך להתקיים באולם הארמון, בחודש אפריל שהנה כבר יגיע. כל האורחים חייבים להיות מוזמנים אישית. אבוי, לנשף צריך בן לוויה, ואחותי כבר מצאה לה דוכס. התתני לי הכבוד, ותגיעי כבת לוויתי?
בכבוד רב,

הנסיך הנרי החמישי."

כששלחתי את המכתב הרגשתי מסוחרר מעט, וקיוויתי בכל ליבי שהיא תגיע. אמנם, כשפגשתי בבטה של אמי בארוחת הערב הבנתי עד כמה שהייתי טיפש. ליידי אליזבת' היא אמנם אינה בת עניים, אך גם לא אצילה. טיפש, טיפש, טיפש. אסור לי. אסור לה.

הופתעתי לגלות שהוא שלח לי מכתב מענה.

"עקב חילופי הדברים איתך אפילו מצויין..." , "משעשעת..." , "נערה מאוד מסקרנת, מהפנטת במיסתוריות..." , "התתני לי הכבוד..." , "בכבוד רב."

אוי, הנרי. טיפש, טיפש, טיפש.

כשלא הגיע מענה, הבנתי את תשובתה. שתיקתה זעקה אותה:
"אני חפצה לחיות. אתה לא מבין שאתה גוזר עליי גזר דין מוות? אני לא יכולה."

אמנם את הנשף ביליתי לבד, אך זאת לא הייתה הפעם האחרונה שהתראינו.

וזהו... :)