מי שנכנס לבלוג שלי בטח סתם חושב שזה בלוג של פקצה או פרחה שכותבת מתי שבא לה, עם אישיות שטחית כמו כל השאר.

אני הייתי חושבת ככה בכל מקרה. למה שלא? כל מה שאני מעלה בזמן האחרון סתמי...

אבל האמת?

אני אף פעם לא מרגישה בנוח להגיד את הדעה שלי, את הרגשות שלי, מול אנשים שלא קרובים אליי (ולעיתים גם לאלה שכן),

אז למה אתם מצפים?

כמו לאחרים, בעיניכם אני נראית סתמית.

חסרת עומק. 

לא כל כך שונה מהבנות האלה שחיות באשליות, או מאלה שאין להן אישיות.

אבל הרבה פעמים האשליות הן טובות יותר מהמציאות.

אני אפילו לא יודעת מה הנקודה של הפוסט הזה.

כי אולי אני באמת סתמית.

כלומר, יש לי דעות ואני לא בן אדם רע...

אבל עדיין. אני לא כל כך שונה מהשאר. אני חושבת.

אני שונה מהשאר?

כולם יוצרים לעצמם אשליות, לכולם (לרב) יש דעה משלהם, ואכפת להם מדברים.

אז אולי אני כן אחת כזאת. אחת סתמית.

איך אני משנה את זה?

אל תשאלו למה אני בכלל כותבת את זה, כי אין לי מושג.

אני חושבת לא בפעם הראשונה - אם הייתם מכירים אותי לעומק, עדיין הייתי נשארת סתמית?

עם כל החלומות שלי? שיש לכל כך הרבה ורובם לא ייתגשמו...

עם כל הדעות שלי? התמימות וחסרות התועלת ותוחלת...

עם כל הפאקים הקטנים שיש באישיות שלי? שדווקא אותם יש רק לי חח

אני סתמית?

נראה לי.

למה אני לא יכולה להיות כריזמטית, או למה לא יכול להיות לי קסם אישי, או למה אני לא יכולה להיות יותר כזאת ויותר כזאת ושיהיה לי את זה ושאני אפסיק את זה ויאהב את זה - כי אני לא כזאת. 

אני מי שאני.

סתמית.