שווה קריאה.

לקחתי הפסקה ארוכה. פתחתי בלוג סיפורים חדש עם עיצוב די מזעזע שמישהי הכינה לי, אבל עדיף מכלום. אולי אשנה אותו אחר כך.
אני מעדיפה להישאר בעילום שם? וודאי.
עכשיו כשהחברות שלי יודעות על הבלוג הזה (היי אלונה, תאכלי את הלב [כי את לא כוססת ציפורניים חחח] אבל אני לא אספר לך, לא שאת נכנסת יותר לישרא-בלוג). (אני מקווה שלא אכפת לך שאמרתי את השם שלך, בדר"כ לא אכפת לך. וזה לא שתזדהי פה ^^). -אז אין לי חשק לפרסם פה סיפורים כושלים.

אני נכנסת לבלוגים רבים פה, והרב מאכזבים אותי.
דיכאון.
פרו-אנה.
אוי, הטמטום.
"פרו-אנה זו לא מחלה, זאת דרך חיים" ? באמת? מה לעזאזל הבעיה שלכן? עם כל הכבוד לדפקה שיש לכן בראש (אחרת לא הייתן אנורקסיות במידה רבה כל כך), זו לא סיבה לעודד אחרים להרוס את החיים שלהם.
"50 סיבות ל: למה לאכול זה לא בריא." פשוט צחקתי כשקראתי את זה. במיוחד בנות מישראל שכותבות את זה, שאני די בטוחה שהסבים/סבתות/סבתות-סבים רבתות (איך כותבים? טוב, לא משנה) שלהן גוועו ברעב בשואה. אין לכן בושה?
אתן לא בריאות.
אתן חולות.
זה לא יפה להיות במשקל 30-20-40 קילו בחטיבה. זה מכוער. אתן מקל. אנשים לא יירצו להסתכל עליכן כי זה כואב בעיניים, לראות את איך שאתן מתעללות בעצמכן. 
חלקכן תמיד אומרות: למה אכפת לכם? זאת החלטה שלי שפוגעת רק בי.
עובדה: יש בלוגי הדרכה.
עובדה: אנשים רואים אתכן.
עובדה: לא אכפת לי מזה בשיט. אכפת לי מזה שאתן מרעיבות את עצמכן.
רוצים לדעת מי אני חושבת שיפה?
לדמי לובאטו (היא לא רזה מאוד).
לביונסה (היא לא רזה ולא מלאה).
אדל (שמנה קצת. למי אכפת?! היא מיליונרית, היא מוכשרת, היא מהממת!)
ריהאנה (לא מקל)(לא נורא אם מסוממת, איכשהו היא עדיין נשארת מהממת).

זה גם דורש אומץ, להיות אנורקסיות. בהתחלה, זה דורש הכרחה עצמית. אני בקושי מסוגלת למנוע מעצמי לאכול פרי בגלל שהוא טעים (מתי בפעם האחרונה אכלתן אחד? בגיל עשר?).
אבל אני אומרת את זה שוב, שאם והצלחתן, ואם ואתן ממשיכות - תלכו לקבל עזרה.
תיפטרו מהקולות בראש.
תשכנעו את עצמכן לצד השני (הדבר הכי קשה אי פעם, אסגוד למי שתצליח, אבל כשמתחילים זה נהיה קל יותר).
תאהבו את עצמכן. אף אחד לא אוהב את עצמו ב-100%, אף אחד לא חייב. אבל אנורקסיה בעקבות זה?

כואב לי לראות. כואב לי לקרוא. כואב לי הלב עליכן, חמודות. ואתן תחשבו שזה מזלזל, אבל זה לא. ברגע שאני שומעת על אנורקסיה, אני מסתכלת עליכן כגורי חתולים מורעבים שצריכים עזרה. למה? כי אתן רזות כמו גור חתולים, אתן מורעבות, ואתן בהחלט צריכות עזרה.

וכנ"ל לגבי חותכות, בולימיות ופוגעות-עצמי. תמצאו מישהו שיעזור לכן, זה יקל עליכן במידה שלא תוכלו לדמיין כרגע. ואף אחד לא ייצחק עליכן. כולם ינסו לעזור.

ובנים? אם לכם יש את הבעיות הללו זאת לא בושה. זה אומץ להודות בהם וזה גיהינום לסבול מהם. מגיע לכם יותר טוב.

ובלוגי הדיכאון?

אני מבינה שזאת הדרך שלכם לפרוק. אני תומכת. מה שאני לא מבינה, זה למה למקד את כל הרע בבלוג אחד? זה גורם לכך שכשאתם נכנסים לבלוג אז כל הדיכאון, שמתועד בין דפיו, עוטף אתכם. לפחות אותי הוא עוטף. מצב הרוח שלי מידרדר בשנייה כשאני רואה את הפוסטים העצובים כל כך. אני מציעה לכם לכתוב גם נקודות אור בבלוג, שיצילו אתכם (אותי, אוקיי? תנו לי להיות אנוכית) כשתקראו (כשאקרא) את הבלוג. שולחת לכם המון אהבה (ופנסים. הבלוגים שלכם כל כך חשוכים).


אני לא מבינה מה קרה לישרא-בלוג.

הכל רע, רע, רע.

אני אקבל שטחי. לכל אחת לפעמים בא להיות הילדה החמודה והשטחית. לכל אחד בא להיות המאגניב. שטחי אני אקבל, לא כל האנשים בעולם עמוקים ורגישים כמו בספרים/בסרטים, כל אחד שונה.

אבל למה כל כך הרבה דיכאון? כל כך הרבה רוע? חושך?

תמצאו לעצמכם חיים טובים.

ותכתבו על זה.

שולחת לכולכם המוווווווווווון פנסים. מיליונים של פנסים.

תנסו שהם יספיקו.