החלטתי לסגור את הבלוג.
.
.

.
.

.

.

כלומר, לא לסגר-לסגור אותו, אלא פשוט שלא לכתוב בו יותר.
1 - קשה לי לתמרן בין כתיבת הסיפורים (שיוצאים קצרים וגרועים יותר משהם יוכלו לצאת אם אכתוב לעצמי ולעצמי בלבד) לבין בית הספר, לבין חיי חברה, לבין כל השאר... :/

2 - אני לא חושבת שלפרסם אותם היה רעיון כל כך טוב; יכולים להעתיק אותם.
3 - אני די בטוחה שמישהי שאני מכירה יודעת על הבלוג אז זה מביך ברמות. קשות. מאוד.
4 - אני בקושי נכנסת לפה. חוץ מלהיכנס לבלוגים של אחרים, בין אם אלה בלוגים אישיים שאני מתחברת אליהם, ובין אם אלו בלוגים של סיפורים שאני מכורה אליהם מהמילה הראשונה. באמת שאני אוהבת לקרוא מה שאתם כותבים, כי אתם כותבים יפה.
5 - אתם חושבים שאני יכולה ככה לנטוש את דראקו? המסכן לא יישרוד.

אז....... בעוד כמה ימים כל הסיפורים יימחקו. אני אעדכן מפעם לפעם, אולי קטעים קצרים שכתבתי ואולי סתם מחשבות אקראיות.
סליחה לכל מי שעקב ותודה לכל מי שתמך ועקב אחריי! אני עדיין אוהבת אתכם מאוד...

אז.... נתראה. ? .

לפני הכל - אני רוצה להגיד לכם פשוט לא להתייאש.
כי אני יודעת עד כמה מייאש זה לשבת במקלט (וייתכן גם בממ"ד) עם דיירי הבניין. לחכות לסימן שהכל שקט ורגוע, לסימן שמאפשר לחזור לשגרה ולשחרר את הנשימה העצורה שלקחתם מרגע השמע האזעקה. אני יודעת מה זה לרוץ במדרגות, ליפול בדרך, עם פיק ברכיים, לברוח למקום מוגן שקיווית שלא תצטרך להיכנס לתוכו פעם נוספת בחייך. אפילו הדברים הקטנים ביותר מערערים את הבטחון שלך; הפיג'מה הוורודה עם נעלי הבית בצורת הארבות. פולקע חצי אכול שאת עדיין מחזיקה בידך, כי האזעקה תפסה אותך באמצע ארוחת צהריים. עיניי איילה מבוהלות ושיער פרוע. את רוצה לצאת החוצה ולשאוף אוויר צח, אחרי שאמרו שבטוח, אבל הפחד שתראי הרס וחורבן מעיק על לבך. לנצל כל רגע של שמש. כל קרן אור שחודרת מבעד לסורגים של המקלט-הכלא.
את מוצאת את עצמך חושבת על כל הדברים הקטנים וחסרי המשמעות בחייך. ולבסוף כשנופל האסימון ואת מבינה מה בדיוק קורה, ממש כאן וממש עכשיו, את נתקפת בהלה. נכנסת לפאניקה. מייחלת בכל ליבך לשוב לחדרך ולשחק עם הבובות שלך כאילו כלום לא קרה.
התלות שלך באנשים אחרים מפחידה אותך עד כדי גיחוך. כשאתה ילד קטן, אתה חושב שהמבוגרים יסדרו את הכל. אני חשבתי ככה כשהייתי קטנה וישבתי במקלט, מוצאת את עצמי חושבת על כמה שחתולי הרחוב וודאי מפחדים. הרי להם אין מקלטים. שוב, הדברים הכי מגוחכים שאפשר להעלות על הדעת. במיוחד 'דעת' של ילדה בת שבע. אבל כשאתה גדל? קצת קשה להאמין בזה. כשאתה ילד קטן אתה לא מבין את כל מה שקורה. גם היום הכל נראה לי כשאריות מחלום ישן נושן. לא מציאותי. אתה אף פעם לא מבין עד שזה קורה לך. כעת כל מה שאני יכולה לעשות זה להתפלל, לקוות, להאמין ולא להתייאש. להתפלל לשלום חיילנו שבגבול, שומרים עלינו בגופם ונשמתם. להתפלל לכל אלה שבמקלטים, ולכל אלה שנחסך מהם לעת עתה לחיות בשגרה המפחידה הזאת. לכל הילדים שמשחקים בדוקים ושש-בש. לכל הנערים והנערות שבליבם פחד נורא כי גם הם מבינים, כמו המבוגרים, שזה לא טיול. שזה הדבר האמיתי. לכל המבוגרים שצריכים להפגין ביטחון ולהגיד שהכל יהיה בסדר, למרות שהם בעצמם לא בטוחים. להתפלל לכל אלה שפוחדים לקרוביהם, לכל אלה שפוחדים לעצמם, לכל אלה שפוחדים. לכל אלה שצריכים לרוץ על נפשם, כי יש להם רק חמש עשרה שניות להגיע למקום מוגן. להתפלל לאלוהים. להתפלל למלאכים. להתפלל לכל אחד וכל דבר שיכול לעזור עכשיו. להתפלל לכל מה שמאמינים בו ולכל מה שלא. אני לא מדברת על תפילה עם תהילים, כי אף פעם לא התפללתי, אני מדברת על תפילה מהלב. ואני לא כותבת את זה רק כי זה נראה מתאים לכתוב פה. אני כותבת את זה כי אסור להתייאש. צריך לחייך ולהפיק את המיטב מכל דבר. אז לכל תושבי הדרום, הילדים, המבוגרים, החיילים, אפילו הכלבים והחתולים?
תישארו חזקים! אל תיכנעו ותשקעו בפחד! תקבלו אותו, אבל תלמדו להתמודד איתו. הכל ייגמר בסופו של דבר, והכל יהיה טוב. אתם רק צריכים לשרוד את זה, לעבור את זה. אני לא אומרת שהכל יחזור לשגרה - כי ייתכן שלא. אני אומרת שהחיים ממשיכים וצריך לדעת לחיות אותם, לא משנה אם אתם במקלטים או שלא. אם לא למען עצמכם, הישארו חזקים למען החיילים שמגינים עליכם. למען הילדים הקטנים שלוקחים ממכם דוגמה. למען הוריכם, שממילא אבודים ולא יודעים מה לעשות, איך להוציא אתכם מסכנה.
ואולי לא בדיוק - אבל כולנו נמצאים איתכם ומעודדים אתכם. הלב שלנו איתכם ברגעים הקשים. וגם האוזן, אם תצטרכו אחת. וגם מיליוני כתפיים שתוכלו לבכות עליהם. אתם לא לבד. נעבור את הכל ביחד. אוהבים אתכם מאוד!
אז תישארו חזקים!