עכשיו אני בבית. נסעתי כי אין עבודה ולא רציתי להיות שם. רציתי לאכול, לישון כמו בן אדם, אז חזרתי לפה. למקום שאני בורחת ממנו בלי הפסקה סתם כי אין סיבה אמיתית. והיום היה נורא. ואני שבר כלי ואני בוכה המון וכל הזמן עוד ועוד דמעות. ואני לא מבינה למה נהייתי כל כך רגשנית לפתע, ומאיפה לעזאזל זה בא? ואיפה הרגשת השיחרור שאמורה ליפול עליי, איפה ההתגברות על דברים שהיו מקשים עליי לפני שנה? 

למה אני עדיין נמצאת באותה צומת כבר שנה? למה אני לא יכולה להניח לדברים ולהתגבר עליהם? להניח לאהבות ולכשלונות, להניח למחשבות הנוראיות האלה, להניח לדאגות ולהניח לשנאה הזאת כלפי העולם. אבל מסתבר שאני כלל וכלל לא יכולה. ולא רק זה.. זה רק מתחזק לפעמים. 

והיום דיברתי על זה עם אימא. משהו שאני כן יכולה להגיד שהשתנה. משהו שלא יכל לקרות לפני שנה - פשוט כי לא היינו מדברות על הנושאים האלה

כי כל פעם שהייתי מעלה נושא שמקשה עליי ישר היה מתקשר לזה הרצון שלי למות ואז היא הייתה מתחילה לבכות ולהישבר. ואני שנאתי את זה כל כך.

ועברנו את זה. עברנו כי אני למדתי בכוחות עצמי לא לשתף אותה כל פעם שאני רוצה למות.

כי אני למדתי איך ובאיזה טון לפנות ואיך לנסח את הרגשות שלי (במקום ''אני רוצה למות'', יש להשתמש ב''היום היה לי יום רע, מחר יישתפר והכול יהיה נפלא'' או ב''אני פשוט עייפה כנראה'') 

אבל כל התהליכים האלה, שכביכול עברתי, וחשבתי שאני מתחזקת. הייתי בטוחה שאני חזקה כעת. אם לא הכי חזקה אז לפחות בדרך,

ואם לא בדרך אז לפחות יותר משנה שעברה. כי שנה שעברה היה חרא. כי שנה שעברה לא יכול לחזור כי לא אני ולא אף אחד אחר יסכים להתמודד שוב עם זה.

וזה בסדר. אני מבינה. אני מבינה שהעולם לא סובב סביבי וסביב הרגשות והסבל שלי. ועם זאת, אני מבינה שזה לא תירוץ למחוק את העובדה שאני סובלת. וסובלת המון. והפעם לפחות אני יודעת את זה. ולא מרגישה אשמה, ולא אף בכיינות. כי השירים שלי מספרים הכול. כי הצלקות הממש ממש ישנות מספרות הכול. וכי דיכאון אמנם אפשר לזייף ממש בקטנה, אבל אני יודעת שאני לא צריכה להרגיש רצון להוכיח שום דבר לאף אחד. 

אני יודעת שבסך הכול, עם כל התלות בסביבה, אני עצמאית ואחראית לעצמי. ואמנם הם חושבים שהם מחזיקים אותי חיה,

אבל אם לא הייתי נעמדת כל בוקר וממשיכה להילחם, גם בבקרים שהם פחות היו שם, לא הייתי פה עכשיו. 

ועם זאת, דבר מזה לא מצליח לעודד אותי עכשיו. כי זה בסדר לפעמים להישבר, לאבד תקווה, להבין שכל ההתאמצות לחינם, להבין שיש דברים שנטועים בנו ובלתי אפשר לשנות אותם גם עם אמצעים רבים. אבל אני כרגע נשברת לאט לאט בפנים, נשברת כל פעם ואני מרגישה ויודעת שזה מצטבר כבר המון זמן

ושזה לא באמת סרט עצוב שגורם לי לבכות. וזה גם לא איזה קטע ביום. וזה לא איזה מחשבה עצובה על גורי חתולים מתים. 

זה הכאב בתפארתו. 

ואני שלמה עם זה לגמרי. כי נמאס לי. נמאס לי מהמון דברים כל הזמן, כי כזאת אני. אבל בעיקר בעיקר נמאס לי להעמיד פנים לפעמים.

אולי מחר אני אלבש מסכה והכול יהיה סבבה