בועה.
כמה קל לברוח אליה, לחיות בה כשצריך. כמה קל לשכוח ולא לזכור, להתנתק
מהעולם ללא כל זכר או מצפון. כמה קל להגיע אל העולם האוטופי הזה, להתרחק מהמציאות חורקת השיניים. כמה קל להאמין שזה רק
עניין של זמן, ושהכל הולך להיות בסדר.
בסדר. הכל יהיה בסדר.
סיסמא קליטה, מסר ברור. כמה קל להאמין שיש מי ששומר עלינו שם מלמעלה,
שדואג לנו שהכול.. יהיה בסדר. כמה קל להאמין שלנו זה לא יקרה, שהמציאות הזו
רחוקה מאיתנו, שהמציאות הזו, בכלל לא המציאות שלנו.
המציאות שלנו?
מה זה אומר בכלל? הבועה שהתרגלנו בכל בוקר לקום אליה? הסיסמא שכמו תוכי
למדנו לשנן? או שזה בכלל סיוט גדול שלקחנו בטעות במקום מישהו אחר?
אולי הבועה היא בכלל בלון, ואולי שניהם אותה מילה. הרי את שניהם אפשר
לפוצץ, כן ידידי, אפילו את הבועה שלך!
ומה אם? ומה אז? ואילו? ואולי?
הפגנות, דם, צרחות, כאב. אנשים מתים ברחובות, ולאחרים אפילו לא נצבט
הלב.
בועה.
כמה קל לברוח אליה, לחיות בה כשצריך. כי מי צריך לפתוח את העיניים
כשאפשר לסגור אותן כשקצת מעיק.