לא התייחסתי הרבה לפרשת הנערים החטופים.
ברור שדאגתי. אבל לא התייחסתי כל כך, ההורים שלי היו אלה שהיה להם אכפת, ואני פשוט שמעתי מהם אם היו חדשות נוספות.
אני לא יודעת... באיזשהו מקום בתוכי ציפיתי שהם יחזרו.
במצב מזעזע אולי. אבל יחזרו.
לא עקבתי אחרי הזמן החולף, לא בדקתי באתרי החדשות, לא שאלתי את ההורים.
אם היו חדשות, היו מספרים לי. וזהו.
היום חברה שלי באה אליי. ישבנו בחדר שלי, דיברנו והיא באותו הזמן הסתכלה במסך הטלפון שלה. אחרי כמה זמן, אני לא בטוחה אם היא קראה את זה באותו רגע או פשוט נזכרה לספר -
"הנערים החטופים... מצאו את הגופות שלהם".
היכה בי הלם.
העברנו את הזמן, צחקנו, צחקנו הרבה האמת, על הרבה מאוד דברים שלא קשורים ולו במעט לידיעה הזו
שהנערים החטופים, הם לא בין החיים יותר.
מדי פעם הם עלו לתוך השיחה, אבל הנושא התחלף מהר מאוד.
ואני עדיין לא מאמינה.
אני פשוט עוברת את כל ההליכים הרגילים שלי, ובכל אחד מהם חושבת,
אלה הבעיות שלי.
הבעיות שלי, שאני חושבת שהן כלכך גדולות, הן אפילו לא מתקרבות לזה.
והייתה לי החוצפה לא להתייחס.
וכן, אני יודעת שאין מה להשוות, וזה לא קשור, וכל הדברים האלה,
אבל אני בשוק.
אני בשוק ששלושה נערים, ששניים מהם גדולים ממני בשנה, שנה וחצי,
קיפחו את חייהם מכאלה סיבות,
ועד שגיליתי שהם נרצחו, הייתה לי החוצפה לא לגלות עניין.
אני אף פעם לא צופה בחדשות, אלא אם כן אני רוצה לשבת במזגן של הסלון והשעה שמונה או קצת אחר כך.
אני אף פעם לא מתעניינת.
אבל אני פשוט בשוק.
ירדתי לקומה למטה להגיד לאבא שלי לילה טוב, והעליתי את הנושא.
"אני לא מאמינה לזה עדיין. אני לא מאמינה שזה מה שקרה לנערים שנחטפו".
"נרצחו", הוא תיקן אותי.
"כן... נרצחו".
ואחר כך הוא אמר לי לילה טוב,
ובדרכי למעלה אמרתי,
"לילה טוב אבא",
וחשבתי שבפעם האחרונה שהם אמרו את קובץ המילים האלה, הם לא חשבו שזו תהיה הפעם האחרונה.
אני פשוט בשוק, בשוק מהידיעה, בשוק מהאכזריות של העולם הזה.
אני כבר לא מרגישה בטוחה יותר.
אני, שבחיים לא תופסת טרמפים, אני, שחיה על תחבורה ציבורית, אני, שחצי מהחיים שלה נמצאים במרחק של למעלה מעשרים דקות נסיעה.
כי אם זה קרה להם...
וואו, אחלה דרך לפתוח חופש. (אצלי תמיד יש מקום לציניות).
לילה טוב ישראבלוג.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Different~