כאילו, אני כן.
לפחות אהבתי פעם.
השנה הצטרפו אלינו שתי בנות חדשות לכיתה. הן היו מתוקות ברמות והתחברתי אל שתיהן בקלות, הן ישר הלכו אל חבורת הבנות שאני נמצאת בה.
דיברתי עם אחת מהן. ליזי. אני זוכרת שאמרתי לה בתחילת השנה "אני שמחה שהצטרפת אלינו. אנחנו הנחמדות".
היא הסכימה. היא אמרה שמרושם ראשוני של הכיתה אני צודקת.
אבל... זה לא היה נכון.
הן חדשות, לא מכירים אותן. ישר רואים את הצדדים הטובים בהן, ישר אוהבים אותן.
והן נוטשות, הן נשארות עם האהובים כמוהן. ועד כמה ששתיהן עדיין חברות שלי, ברור לי שאם תינתן להן אפשרות הבחירה, הן לא יבחרו בקבוצת החברות שלי.
אבל זה לא העניין.
התחילה עכשיו מכינה, בבית הספר שלי, לכל תלמידי מגמת המוזיקה.
גם החדשים.
אחת מהן היא הבת של אחת המורות היותר מוערכות בבית הספר שלי. היא יפה וחמודה וכולם חמודים אליה, וגם אם לא - הם לפחות יבואו למסור דש לאמא שלה וישר יגלו שהיא באמת חמודה - ויישארו.
אני לא אוהבת אותה.
אני לא יודעת. היא התחברה אל הבנות מהכיתה שלי שאני לא אוהבת, היא התחברה אל הבנים במגמה שאני לא מסוגלת להתקרב אליהם -
היא התחברה עם כולם כמעט, אני חושבת.
כולם אוהבים אותה.
אבל אני לא.
אני לא יודעת. אני לא אוהבת אנשים חדשים כי הם מסוגלים לקבל את ההתחלה החדשה שאני מעולם לא זכיתי לקבל.
יש לי שלוש חברות שעוברות איתי בתי ספר מאז שהייתי בת 5.
אחת הצטרפה אליהן בערך בכיתה ה'.
לאחרונה, בשנה האחרונה לפחות, הן נפתחות אליי יותר, ואני מגלה את מה שמעולם לא הייתי אמורה לדעת.
הן לא אהבו אותי אז, בסוף היסודי.
הייתי יצור קטן ומעצבן שחש את עצמו ומתלהב מהכל, כמובן שזה בא לידי ביטוי בספר המחזור של כיתה ו', שבו ברוח הנושא "פייסבוק" כל אחד היה אמור לבחור את חמשת החברים הקרובים שלו ורק ילדה אחת בחרה בי.
אבל הן מרגישות חופשי להגיד לי את זה עכשיו.
בכיתה ז', עדיין הייתי אותו היצור הקטן והמעצבן. אבל התחברתי אל חבורת ה"מקובלות" כביכול (למרות שאין לי שום זיכרון מהן והן התפצלו מזמן), הייתי חברה של הכלבה שכולם מעמידים פנים שהם אוהבים אותה (באמת שאין לי מושג מי מעמיד פנים ומי לא) ו... היא גרמה לי להרגיש אהובה. הרגשתי אהובה בכיתה ז', גם הייתה לי את קופניק וההיא עוד הייתה חברה טובה שלי. אז המשכתי לחיות באשליה שהכל בסדר.
בכיתה ח' עוד הייתי איכשהו בסדר.
לקופניק הייתה חברה, חתולי. אני חושבת שזה הפוסט היחיד שבו אני אזכיר את העובדה הזו, אבל זה חשוב בשביל הסיפור.
המצב החברתי בכיתה שלי השתנה, וכך גם הילדים ה"מקובלים" בה. הן שתיהן היו ביניהם, והיו חברות מאוד טובות שלי, אולי הכי טובות שלי - אז הייתי איתן, וכל החברות שלהן העמידו פנים שהן מחבבות אותי - כי זה מה שהיה ואין מה לעשות.
הייתי החוצץ המפריד ביניהן - חברה כלכך טובה של שתיהן ועם זאת הן פנו אליי על כל בעייה שהייתה.
והייתי עוזרת להן. אני תמיד עוזרת.
אבל אז הן נפרדו, וכך גם נפרדו דרכינו. חתולי נטשה את כל החברות שהיו לה, וכשהיא חידשה קשרים, זה לא היה עם כולן.
לכמה זמן בתחילת השנה עוד העמדנו פנים שיש משהו. אבל לא היה, אז וויתרתי עליה. עכשיו אני רואה בה הרבה יותר רע מאשר טוב.
אבל זו לא הפואנטה.
ואני וקופניק, אנחנו עדיין חברות טובות.. אבל אנחנו כבר לא חברות של אותן אנשים, אז אם אני איתה, זה רק לבד, אחר הצהריים.
אז בכיתה ח' הסרט הזה הסתיים.
כולם השנה היו כלכך.. מגעילים אליי. כי באיזה שהוא מקום, אני עדיין אותו יצור. רק שאני מנסה כל כך להסתיר אותו בתוכי, שרק מי שהכירו אותי בעבר יזהו אותו.
ועובדה, עובדה שהחברות הטובות באמת שלי הן רק מכיתה ח' ומעלה. גם בבלוג, אולי הוא התחיל בתור ורוד בזוקה ו"החיים יפים" (ואגלה לכם סוד - מסך העריכה שלי עדיין בורוד בזוקה לזכר הימים ההם), אבל בקושי יש בו זכר למי שהייתי פעם.
לילדה עם הביטחון העצמי שחשבה שיש לה אלף חברים ולא היה לה אכפת שבעצם אין לה. היא לא ראתה את כל זה.
אבל. זו. לא. הפואנטה!
היום דיברתי עם מקס.
איכשהו הגענו לדבר על הילדה השנייה שמצטרפת לבית הספר שנה הבאה.
"אני לא כלכך אוהבת אותה, את יודעת?" היא אומרת לי
"למה?"
"אני לא יודעת... יש לי תחושה כזו לגביה. אבל יכול להיות שאני טועה, אני לא מכירה אותה בכלל".
"אני מבינה אותך".
"הייתה לי את התחושה הזו גם לגבי השנייה, את יודעת? אבל עכשיו אני מכירה אותה וזה עבר"
"כן... אצלי זה לא עבר".
"למה?"
"אני לא יודעת. היא לא ממש נחמדה אליי. היא לא טורחת לדבר אליי, למה שאני אדבר אליה?"
"היא חדשה, את יודעת. היא לא זו שאמורה לנסות לדבר איתך".
"כן. אבל אני לא מדברת עם אף אחד".
ואני בכלל לא זוכרת אם היא ענתה או לא, אבל היה לי ברור ששתינו יודעות שזה נכון.
והרגשתי קצת קשוחה באותו הרגע. למרות שידעתי שיש לי סיבה.
הרגשתי כמו איזו מתבודדת שיכולה להסתדר לבד.
אבל אני לא.
אני פשוט לא מסוגלת לפנות לאף אחד.
אני באמת לא מדברת עם אף אחד, גם עם מקס אני מתחילה פחות לדבר כי אני מפחדת שיחשבו שאני נגררת אחריה.
שאני מעיקה עליה.
ואז היא באה, ואני יכולה למצוא בה 101 דברים לפחות שאנשים ימצאו כחיסרון בי וכיתרון בה.
ויש לה כל כך הרבה ביטחון עצמי וכולם אוהבים אותה ואני מתעבת את זה.
אני לא אוהבת אנשים חדשים. אני לא אוהבת אנשים נאהבים. אני לא אוהבת אנשים שלא אוהבים אותי.
זה מעגלי, אנשים לא אוהבים אותי, הביטחון העצמי שלי יורד, אני לא מסוגלת לפנות אליהם, הם ממשיכים לא לאהוב אותי, והביטחון העצמי שלי רק יורד ויורד...
פעם באירועים חברתיים הייתי המרכז, הייתי נמצאת עם כולם, הייתי פאקינג זוהרת.
מאושר, או מאנלאידעתמה.
היום, בכל פעם שאני רק מתקרבת לשכבה שלי אני פשוט קופאת.
אני לא מסוגלת לפנות אל אף אחד. אני לא מסוגלת להבעת פנים שונה מאדישות.
ואני רוצה, כל כך רוצה...
זה היה פוסט חסר פואנטה.
קפצתי אל כל כך הרבה נושאים שונים בבת אחת. אני מניחה שהדרך לסכם את זה היא שאני לא אוהבת את העולם והעולם לא אוהב אותי.
חוץ מההיא, שבאופן מפתיע היא הייתה מי שהראה הכי הרבה אכפתיות כלפיי היום.
אבל למרות חוסר הפואנטה אני ממש אודה אם רק הפעם תוכלו להגיב...
זה מקום המפלט האחרון שלי. אני רוצה לדעת שאני פונה למישהו ממשי כאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Different~