אירוני שרק לפני חודש כתבתי פוסט על זה שעם כל ההתרגשות, האהבה לא באמת ניצחה.
תמיד הייתי פחדנית. פחדתי לראות סרטי אימה, פחדתי ללכת במקומות חשוכים, פחדתי כשמישהו הפתיע אותי. וגם היום פחדתי לבוא ולמחות על הזכויות שלנו במקום שבו הכי צריך את זה, למרות ש"כבר המון זמן שלא קרה משהו במצעד" ושחברות שלי הלכו אליו.
אבל זה קרה. נדקרו שישה. אחת בגיל שלי.
ברגע ששמעתי על האירוע הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא בן דוד שלי ואשתו, שגרים בירושלים. "בבקשה אל תהיו אקטיביסטים. לא היום".
אשתו הייתה מטרים מהפיגוע.
ולאט לאט זה חודר לתודעה, שיש אנשים שמסוגלים לעשות מעשים כאלה על בסיס דעה. שיש אנשים שמגבים את אותו אדם שפל.
אני לא מסוגלת לכתוב פוסט ארוך ודעתני. לא, לא היום. אני רק יכולה להגיד שבאיזה שהוא מקום, צפיתי שזה יגיע.
אנחנו רחוקים מקבלה.
לא משנה שאני גרה בבועה הזו של המרכז, ולומדת בבית ספר על-אזורי שהוא פשוט בועה של גאווה, שמאלנות, פמיניזם, טבעונות, ובעיקר קבלה, ולפעמים קשה לחשוב מעבר, אנחנו חייבים.
פה זה לא ייגמר.
קשה לי.
(מצטערת שאין פואנטה, אני פשוט מנסה לשפוך את הבלאגן שהולך לי בראש. כבר חוויתי אותו בעבר. זה הבלאגן הזה כשאת מבינה שיש א.נשים שלא יסכימו עם הדעות שלך בשום מצב, ושאת צריכה להתמודד עם קיומם.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Different~