It’s My Life - And It’s Complicated

יש לי חבר.

יש לי חבר ואני אוהבת אותו ואני מאושרת.

המצב כל כך טוב, זה נותן לי ביטחון, דברים משתפרים וזה כל כך משמח אותי.

עכשיו כשישראבלוג עומד להיסגר, האם באמת ייצא לי לכתוב פוסט כזה?

אני מקווה שלפחות ייתנו התראה מראש, כדי שאוכל לשמור את כל הפוסטים שלי

ולא לאבד את התיאור הכי מדוייק שיש לי לשלושת השנים האחרונות.

אני לא רוצה לאבד את ישרא.

זה היה יום שני.

כרגיל, כמו בכל חזרה עם הזייניקים, נמאס לי מהם. בפעם השלישית שיצאתי החוצה, אחרי שהעמדתי פנים שאני מחפשת משהו ואחד המורים שם לב, צחק איתי שזייניקים הם בלתי-נסבלים, וכל אחד המשיכה בדרכו, התכוונתי לחזור פנימה. ואז ראיתי אותו, יושב לבד בחוץ ומנגן בגיטרה. הוא בכלל לא מנגן בגיטרה, אבל אז הוא ניגן.

והחלטתי לשבת לידו. אני לא הכרתי אותו, והוא לא הכיר אותי, אבל איכשהו הצלחתי להביא את עצמי החוצה. לרוב זה לא קורה. אני כל כך מפחדת מלגשת לאנשים שאולי-מכירים-ואולי-לא-ואולי-היה להם-רושם ראשוני גרוע-ומה-יקרה-בכלל אבל איכשהו הייתי בחוץ. אולי כי הוא נראה נחמד, אולי כי ראיתי אותו מדבר עם חברות שלי בתקופה שבה להן כבר נמאס מהזייניקים אבל אני עוד נשארתי בכוחותיי האחרונים. ככה או ככה, זה קרה.

הוא ניגן נורא יפה, מלא שטויות אבל ככה רובנו מנגנים. אחרי כמה דקות שפשוט ישבתי בשקט והקשבתי, הוא הפסיק.

"אני מצטער, כשאני מנגן אני לא ממש מדבר עם אנשים תוך כדי".

אבל זה היה בסדר. היה לי נורא נחמד להקשיב לו מנגן.

מדי פעם הוא עצר כדי למצוא אקורדים חדשים ודיברנו קצת. על כמה כיף זה להאיץ אנגלית, או כמה כיף זה להיות ב-3 יחידות מתמטיקה (לא מהצד שלי, כמובן. אני רק ישבתי שם וקינאתי נורא.), על כמה זייניקים הם בלתי-נסבלים. אני כבר לא זוכרת, עברו כמה חודשים.

זה לא קרה מאז. אולי זה כי וויתרתי על הזייניקים, או הלחץ במתמטיקה, או הלחץ של י"א, אני מן הסתם לא יודעת כי.... לא ממש דיברנו מאז.

מדי פעם אני רואה אותו במסדרון והוא אומר לי שלום. כשאני רואה אותו במגמה אני לא ניגשת כי הוא עם כל החברים שלו שאני ממש מפחדת לדבר לידם/איתם/אליהם, בגלל אותה תופעה שהזכרתי מוקדם יותר (אנשים שאולי-מכירים-ואולי-לא-ואולי-היה להם-רושם ראשוני גרוע-ומה-יקרה-בכלל).

בגלל זה אני לא חושבת שמה שהולך איתו זה כזה ביג דיל. אני כרגע ממש רוצה לדבר איתו שוב, זה הכל.

ואולי גם חיבוק כי הסוודרים שלו נראים נורא נחמדים. אבל זה כבר יישמר לשלב מאוחר יותר.

אני כרגע די מרוצה מהמצב, הוא די מנותק מרשתות חברתיות ולכן אני לא יכולה להידרדר למצב גרוע יותר, שבדרך כלל נגרם מהעובדה שאני מדברת איתם בפייסבוק או בווצאפ ואז לא מסוגלת לפנות אליהם פנים מול פנים. והמצב הזה קרה לי כל כך הרבה פעמים. כל כך. הרבה. פעמים.

זה אומר ש... אני אהיה חייבת לדבר איתו בשלב מסויים, כי בסך הכל הוא בן אדם נחמד. כרגע יש כמה מחסומים חברתיים שמונעים ממני כל דבר, בעצם.

טוב. אני מניחה שיהיה בסדר. בסך הכל זה היה פוסט מאוד ארוך ומאוד מיותר. מחר שוב יום שני, והפעם אני נשארת בבית הספר כדי ללמוד למתמטיקה. בבית יש יותר מדי הסחות דעת (ראו ערך: הפוסט שאני כותבת כרגע). ובערב יש עוד משהו מגמתי ונחמד. ויהיה בסדר. יהיה טוב.

אחרי שביליתי את שני ימי שישי ה-13 לבד, החלטתי שדי!!! צריכה למצוא בן.ת זוג עד שישי ה-13 הבא!!!!

הקטע גם זה שאני לא רוצה אף אחד.ת נכון לרגע הספציפי הזה, למרות שיש מישהו אבל אולי אני סתם מתכחשת ואולי זה סתם כי כולן רוצות אותו,

אבל זה מה שהופך את הרצון להיות עם מישהו.י לעוד יותר מתסכל - הידיעה שזה סתם הרצון שיהיה שם מישהו, לא הרצון להיות עם מישהו ספציפי שהופך ללגיטימי.

שונאת את התקופות שאני לא רוצה אף אחד.ת

זה מרגיש נורא בודד, כאילו מאסתי בעולם הרומנטיקה כי לא מצאתי שידוך עד לגיל 15 המופלג (כמה מופלג... כל חברותיי הרי התחתנו כבר, אז התלונות שלי ממש לגיטימיות, אתם מבינים)

אני בתקופה טובה בסך הכל, מוגשת על 95 למתמטיקה והחיים במגמת מוזיקה מעולם לא היו טובים יותר

והייתי מספרת לכם.ן על כל זה אם רק היה לי את הרצון לכך

המחשבה שיש לי מוטיבציה לכתוב פוסטים רק כשאני מרגישה בודדה וריקנית לא מעודדת אותי במיוחד

אבל בסה"כ אני במגמת עלייה, הציונים לרוב לא יורדים מתחת ל-90 ורוב המורים לא שמים לב כשאני לא מכינה שיעורי בית

שזה נחמד

ואני מצליחה להיות נחמדה לאנשים ולהרחיב את מעגל החברים שלי, אפשר להגיד

טוב

לפחות אחת האידיוטיות שלי חזרה מלונדון והביאה עימה שטויות במיוחד בשבילי

וישנתי הרבה הלילה

אז זה טוב

-עריכה-

אה כן, ושכחתי לציין. יום אחרי יום העצמאות יצאתי מהארון בפני בן דוד שלי, הייתה לנו שיחה שלמה על זה וזה גרם לי להרגיש הרבה יותר בטוחה בעצמי ובמקום שלי במשפחה. אז גם זה נחמד.