לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

It’s My Life - And It’s Complicated


I trust no one.

Avatarכינוי:  Different~

בת: 25

Skype:  קיים 




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2015    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

6/2015

האהבה לא באמת ניצחה


כן, יש עכשיו 50 מדינות שבהן נישואים גאים הם חוקיים.

כן, אלה מדינות שכל העולם מכבד ומושפע ממה שהן עושות.

כן, כל הפייסבוק שלי בצבעי הקשת.

 

אבל להגיד שהאהבה ניצחה, סלחו לי, זה פשוט מטומטם.

 

*הפוסט לא נכתב בלשון מעורבת כי היא עוד לא באה לי בטבעי כשאני כותבת מעצבים. אנא, סלחו לי והבינו שבדרך כלל זה לא כך.

 

אתם חושבים שאני צריכה לבקש רשות כשאני אוהבת?

תנו לי לחדש לכם, אני לא.

אני אוהבת את ההורים שלי. אני אוהבת את החתול שלי. אני אוהבת את החברות שלי ואני אוהבת עוד הרבה א.נשים נוספים.

אני גם לפעמים אוהבת אהבה רומנטית, סבבה, מגניב.

לא צריכה להתחתן כדי להוכיח את האהבה שלי.

 

שלא תבינו לא נכון, אני לא מאלה שמתכננות להעביר חיים שלמים בלי להינשא כי הן לא צריכות את זה.

אני מאלה שחולמות על זה מגיל צעיר.

ופעם, זה אכן היה החלום הקיטשי וה"נורמטיבי" כביכול - חתונה יהודית בה החתן שובר את הכוס והכלה מובלת לחופה על ידי ההורים שלה, או שתי האימהות, או מה שזה לא יהיה.

אבל עכשיו, מה לעשות, שלא בטוח שאוכל להינשא בצורה כזו.

סבבה. מגניב. לא אכפת לי.

 

המאבק של הכנסת הקהילה הגאה לנורמה הוא מאבק גדול ובעל הרבה רבדים.

"אהבה", מבחינתי, כאשר מדובר בנושא הזה, היא קבלת האחר, אהבת השונה ממך. מה אכפת לי שהוא שונה, אני לא אוהב אותו אם תהיה לי סיבה טובה לכך.

לא כי הוא הומו, או בי, או טרנס, או א-מיני, או קוויר, או "נשי", או "גברי", או לא שם זין על כל ההגדרות האלה.

וכשבארצות, שלא משנה כמה הן משפיעות, הן מבחינתי בסוף העולם שמאלה, מאשרים נישואים חד-מיניים, זה בכלל לא ניצחון מבחינתי.

 

עדיין תהיה בריונות.

עדיין תהיה אפלייה במקומות עבודה.

עדיין להומואים לא תהיה את הזכות לתרום דם, כשבמקום למצוא דרך לסדר את כל מה שהחוק כל כך חושש ממנו פשוט אוסרים את זה.

המילה "הומו" היא עדיין קללה.

 

אבל אני לא אומרת שזו לא סיבה לחגוג.

נעשה צעד ענק. ברמה עולמית ענק. זו סיבה לגאווה, בהתקדמות שנעשתה, בקבלה שאפשר קצת יותר לראות על פני השטח.

הכל בצבעי הקשת ואני מאוד לא מתנגדת לזה. אני באמת מאושרת, במיוחד מכיוון שאני, באופן אישי, מתכננת לעבור לשם בעצמי בעוד פלוס מינוס עשר שנים.

 

רק אל תמכרו לי את הבולשיט הזה שהאהבה ניצחה. היא לא ניצחה, היא אפילו לא קרובה ללנצח.

נכתב על ידי Different~ , 30/6/2015 00:02  
הקטע משוייך לנושא החם: נישואים חד-מיניים חוקיים בארה&quot;ב
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אין מה לכתוב


כאילו, אולי יש מה לכתוב?

סבתא נפטרה ביום שלישי. בכיתי וצרחתי איזה חצי שעה

וההלוויה הייתה יום אחר כך והמון א.נשים נגעו בי בניגוד לרצוני

ועכשיו השבעה פה וגם סבא נשאר לישון ואני מסתגרת בחדר רוב הזמן

 

קיוויתי שיהיה לי שבוע לנוח בו לפני שאני מתחילה ללמוד למועד ב'

מסתבר שלא

נכתב על ידי Different~ , 21/6/2015 23:57  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דימוי גוף


בזמן האחרון אני מרגישה כאילו יש עליי יותר מדי שומן.

כמובן שאין כזה דבר יותר מדי שומן. אבל גדלתי בתור הילדה הרזה שמה כבר יש לה להתלונן. מה, תסתכלי על הגוף שלך! שבי בשקט, אני יותר מלאה ממך. ואז כשהבנות בכיתה מספרות בגאווה שהן על 55 קילוגרם, או כשהסוגשל-אחותי מספרת שהיא הצליחה לרדת מ-49 ל-48 בשלושה ימים, ואז זה כבר לא משנה שאני גבוהה ממנה ב15 ס"מ כי אני שקלתי יותר מ-10 קילוגרמים מעליה לפני שהיא התחילה את האימון האינטנסיבי בחדר הכושר.

ואין הקשבה. אף אחדת לא מבין, שגם לי יכול להיות קשה, וכן יש הבנה בסיסית של "כולנו מרגישות רע עם הגוף אבל תזכרי שאת מהממת" אבל לא מעבר לזה. כי מי אני כבר, אני הגבוהה והרזה והיפה שאין לה על מה להתלונן כי לא רואים את המשקל כשמתסכלים על הגוף שלה.

אבל לא רואים את זה רק כי אני מקפידה להסתיר. כי הבגדים שלי מתנופפים באוויר, כי אני מכניסה את הבטן בכל פעם שמשהו צמוד מדי. ואמא אומרת שזה לא יפה כשרואים את הבטן והחולצה קצרה, ואז אין הזדמנויות להעלות את הביטחון הזה שצנח כל כך למטה.

אין לי מושג מה לעשות. הפריקה הזו די חסרת תכלית בעצם, חשבתי שיהיה לי הרבה יותר מה לומר אבל בעצם זהו זה. אין לי המון מוטיבציה. לא ללטפל בעקיצות היתושים כמו שצריך ולא לכפיפות בטן כל ערב שיחזיקו מעמד יותר משבוע, ולא ללסיים את ההרצאה המזדיינת שגורמת לי לאחר כל כך כשתכלס הייתי צריכה לצאת מהבית לפני כמעט ארבע שעות.

סעמק. ועד שייגמר בית ספר אל נא לשכוח שיש עוד מועד ב' במתמטיקה ומכינה ועבודה ובין לבין גם מחזור מדי פעם שייגרום לי להרגיש כמו גיהנום וכנראה יעלה גם על יום ההולדת שלי.

נכתב על ידי Different~ , 5/6/2015 20:29  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





8,665
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , גאווה , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לDifferent~ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Different~ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)