כן, יש עכשיו 50 מדינות שבהן נישואים גאים הם חוקיים.
כן, אלה מדינות שכל העולם מכבד ומושפע ממה שהן עושות.
כן, כל הפייסבוק שלי בצבעי הקשת.
אבל להגיד שהאהבה ניצחה, סלחו לי, זה פשוט מטומטם.
*הפוסט לא נכתב בלשון מעורבת כי היא עוד לא באה לי בטבעי כשאני כותבת מעצבים. אנא, סלחו לי והבינו שבדרך כלל זה לא כך.
אתם חושבים שאני צריכה לבקש רשות כשאני אוהבת?
תנו לי לחדש לכם, אני לא.
אני אוהבת את ההורים שלי. אני אוהבת את החתול שלי. אני אוהבת את החברות שלי ואני אוהבת עוד הרבה א.נשים נוספים.
אני גם לפעמים אוהבת אהבה רומנטית, סבבה, מגניב.
לא צריכה להתחתן כדי להוכיח את האהבה שלי.
שלא תבינו לא נכון, אני לא מאלה שמתכננות להעביר חיים שלמים בלי להינשא כי הן לא צריכות את זה.
אני מאלה שחולמות על זה מגיל צעיר.
ופעם, זה אכן היה החלום הקיטשי וה"נורמטיבי" כביכול - חתונה יהודית בה החתן שובר את הכוס והכלה מובלת לחופה על ידי ההורים שלה, או שתי האימהות, או מה שזה לא יהיה.
אבל עכשיו, מה לעשות, שלא בטוח שאוכל להינשא בצורה כזו.
סבבה. מגניב. לא אכפת לי.
המאבק של הכנסת הקהילה הגאה לנורמה הוא מאבק גדול ובעל הרבה רבדים.
"אהבה", מבחינתי, כאשר מדובר בנושא הזה, היא קבלת האחר, אהבת השונה ממך. מה אכפת לי שהוא שונה, אני לא אוהב אותו אם תהיה לי סיבה טובה לכך.
לא כי הוא הומו, או בי, או טרנס, או א-מיני, או קוויר, או "נשי", או "גברי", או לא שם זין על כל ההגדרות האלה.
וכשבארצות, שלא משנה כמה הן משפיעות, הן מבחינתי בסוף העולם שמאלה, מאשרים נישואים חד-מיניים, זה בכלל לא ניצחון מבחינתי.
עדיין תהיה בריונות.
עדיין תהיה אפלייה במקומות עבודה.
עדיין להומואים לא תהיה את הזכות לתרום דם, כשבמקום למצוא דרך לסדר את כל מה שהחוק כל כך חושש ממנו פשוט אוסרים את זה.
המילה "הומו" היא עדיין קללה.
אבל אני לא אומרת שזו לא סיבה לחגוג.
נעשה צעד ענק. ברמה עולמית ענק. זו סיבה לגאווה, בהתקדמות שנעשתה, בקבלה שאפשר קצת יותר לראות על פני השטח.
הכל בצבעי הקשת ואני מאוד לא מתנגדת לזה. אני באמת מאושרת, במיוחד מכיוון שאני, באופן אישי, מתכננת לעבור לשם בעצמי בעוד פלוס מינוס עשר שנים.
רק אל תמכרו לי את הבולשיט הזה שהאהבה ניצחה. היא לא ניצחה, היא אפילו לא קרובה ללנצח.