אז כן, עצם כתיבת הפוסט הזה די מתנגדת לתוכנו, אבל הייתי חייבת.
ואז אני אחזור לספר שדי נטשתי לאחרונה.
המחשבה על הפוסט הזה עלתה לי לראש לפני דקה בערך.
בפייסבוק ובווצאפ החברים שלי לא היו מחוברים, בישרא בלוג הבלוגים שמעניינים אותי לא התעדכנו, הטטריס שאני חורשת עליו בימים האחרונים (מה ימים? עוד מלפני תחילת החופש) כבר יצא לי מכל החורים ואבא שלי תפס את הטלוויזיה עם "סרטים שלא מתאימים לך, לפחות לא לפני השינה".
אז קיפצתי במעלה המדרגות בחזרה לחדר שלי, שתי מדרגות כל פעם, ובזמן שדעתי התקבעה על הספר ההוא חשבתי, למה בכלל אני מרגישה לבד?
רק בשנים האחרונות אני מרגישה כל כך לבד, והרי ביליתי את כל חיי בלי אחים.
אז חזרתי במחשבתי אחורה, ונזכרתי -
את המחשב הראשון שלי קיבלתי רק בכיתה ד'.
לפני כן, בבית הספר היסודי ובגן, איפה הייתי מבלה?
עם אבא שלי (כשהוא היה פנוי) בהרכבת פאזלים ומודלים של מטוסים, בקריאת ספרים (שבמחשבה חוזרת הזנחתי אותם בערך באותה התקופה בה קיבלתי את המחשב) ובגינה בבית, עם חברים או על הטרמפולינה לבד, נהנית מהשמש שבחוץ.
אז כן, אולי גם אני וגם אבא שלי נהיינו עסוקים יותר, ואולי הטרמפולינה קטנה וחלודה ותיקרע אם אקפוץ גבוה מדי, אבל זו לא הבעיה היחידה, כי עובדה שגם האופניים שלי מחלידות והן במידה הנכונה.
אז מה עוד השתנה?
בכיתה ד' הרי קיבלתי את המחשב החדש. כך גם נעשה השינוי הגדול בחדר בו אני מבלה את רוב שעותיי - מ"חדר המשחקים" עם הפוך הגדול ומשחקי הקופסא לחדר שבו מוקם המחשב, הספרייה הביתית, דלת אחת ימינה מחדר השינה שלי (שבימים ההם היה מיועד אך ורק לשינה) שבו היו קירות לבנים עמוסי ספרים (שלא עניינו אותי בכלל), כיסא, שולחן ומכונה גדולה שגזלה את רוב שעותיי.
אבל כמובן שזה לא השינוי היחיד שהיה. הרי עצם נוכחותו של מחשב בבית הייתה מאז שאני זוכרת את עצמי, אבל עליתי עליו רק בשעות קצובות בהן אבא שלי עשה הפסקה מעבודתו, ואני לא זוכרת שהרגשתי בחסרונו יותר מדי.
טוב, אז במבט אל 2014 אחרי יום וחצי ללא המחשב חזרתי הביתה והיו לי 15 התראות בפייסבוק.
אולי זו התשובה?
הרי עצם פיתוח המחשבים לא יכל לעשות יותר מדי נזק. בסך הכל הם עוזרים ל... לאדם, לא?
אז זהו, שלא.
כי לאט לאט האדם הקטן שבבית הצליח להשתלט עליהם קצת יותר מדי, והמציא את הרשת, ולאחריה - את הרשת החברתית.
ואולי לחלקנו מרגיש שהרשת החברתית לא חיה המון שנים, כי הרי הפייסבוק (והמייספייס שבא לפניו - אותו אני כמובן מכירה מתכניות טלוויזיה אמריקאיות עליהן אדבר אחר כך) לא קיים המון זמן, אבל גם הדואר האלקטרוני הוא, במובן מסויים, רשת חברתית, לא?
הרי באמצעותו אנחנו מתקשרים עם החברה באמצעות הרשת. אני לא יודעת מה איתכם, אבל לי זה נשמע הגיוני.
כשהייתי קטנה לא היה לי טלפון נייד. הייתי זוכרת בעל פה (ועדיין) את מספרי הטלפון של הבתים של חברות שלי ומתקשרת כשמשעמם.
הייתי ישנה אצל חברה או שחברה ישנה אצלי כמעט כל סוף שבוע והיינו משחקות בפאזלים, פליימוביל, מונופול ועוד למיניהם. כן, תאמינו או לא, הייתה לי ילדות של ממש.
שוב, במבט קדימה, אני לא מסוגלת לבצע מטלות בלי לשוחח בטלפון תוך כדי.
איך זה קרה?
בלי שרובנו שמנו לב, המכשירים השתלטו על חיינו. זה התחיל במחשב הנייח, בו התחלנו עם הדואר האלקטרוני, עברנו לרשתות כמו ישראבלוג או אתרים דומים ומשם - לפייסבוק. החברות הגדולות התחילו לשים לב שהטכנולוגיה אהובה ורבים משתמשים בה והחלו להתחרות על הקהל שהלך וגדל, והתחילו להציע הצעות מפתות כמו מחשב שמתנייד איתך ולא "תקוע בבית", ואחריו הטלפון החכם (עם הרבה בין לבין, אני יודעת) שהיה מפתה אפילו יותר - הרשת שמתלווה אליו והנוחות כשהוא נכנס לכיס.
כך, גם האתרים נכנסו אל שגרת חיינו, כשבעזרת הטכנולוגיה החדשנית שהחברות האלה הציעו הם היו נגישים יותר, ולאט לאט הפכו לתקשורת העיקרית בינינו.
בנוסף, התקשורת החדשה הציעה מעגל גדול יותר של חברים - יכלנו לדבר עם חברים של חברים של חברים בלי לפגוש אותם אפילו פעם אחת, ועזבו אותם - גם את האנשים שקישרו אותנו אליהם.
ההורים שלי תמיד מספרים לי על הכיף שהם עשו כשהם היו קטנים - משחקי הכדור בכבישים (שהיו הרבה פחות עמוסים במכוניות), ה"טלפונים" עשויי הכוסות עם החוטים המקשרים ביניהם. היום יש לי בערך ארבע חברות מהעיר שלי. הגיוני, נכון?
אז מה הפלא שאני מרגישה לבד? לא רק שאין לי קשר פנים מול פנים עם החברים הכי טובים שלי (אלא אם כן אתם מחשיבים את הסקייפ), הם גם לא פה לרוב, כי מה לעשות - יש להם חיים מחוץ למסך המחשב (גם אם לא הרבה).
ועד כמה שיש לי עוד הרבה מה לכסות בנושא, הזמן מועט והמלאכה מרובה.
אז מה הלאה?
כמובן! מכשירי הטלפון!
עליהם אין לי הרבה מה לכסות, כי בשלב מסויים, לצערי, הם מצטלבים עם עלילות המחשב - כשהפכו לאחד קטן כזה בעצמם.
נתחיל בזה שפעם אנשים בכלל לא הצטרכו טלפונים.
אני יודעת מסיפורים של ההורים, שבעבר משפחה שבבעלותה טלפון הייתה דבר נדיר. זה לא מפתיע אותי - מי צריך טלפון כשאפשר לדפוק על דלת השכן?
גם אל הטלפונים הביתיים אני לא מאוד מתנגדת. בכל זאת - קורה שהאחים גרים רחוק וצריך לשמור על קשר כלשהו.
אבל אז...
אז, כמובן, החברות הגדולות ראו כמה נוח לתקשר עם טלפון שכזה, והחליטו - למה שלא ננייד גם אותו?
בהתחלה אלו היו טלפוני מקשים קטנים ופשוטים, דומים לטלפון הביתי - בלי מסך כמובן.
לאט לאט החלו לשים לב שטלפון בעובי 2 ס"מ - לא ממש נכנס לכיס. וכמובן, זה כל כך לא נוח כשאתה לא רואה לאן אתה מחייג!
כך, לאט לאט, הטלפונים נעשו דקים יותר ונוספו להם המסכים, ירוק, שחור ובלתי מזיק.
כן, הא?
מייצרי הטלפונים חיפשו ייעול לטלפון - כך שהקונים ייתווספו, ופתאום עלה בדעתם - מה אם אנשים לא ייצטרכו לדבר בטלפון, רק לכתוב?
כך נוצרו להן הודעות הטקסט (המזדיינות שיצרו את וואטסאפ ודומיו).
כך, כשהטלפון הנייד הפך למכשיר בפני עצמו, הוא התפתח יותר ויותר (מוזיקה? מעולה! מצלמה? למה לא!) ובסופו של דבר - נוסף לו האינטרנט (ומסך המגע אחריו) ועל השאר כבר פירטתי בחלקת המחשבים.
ובכן, מה הלאה?
הטלוויזיות האהובות מכל!
בהן לא הייתה יותר מדי התפתחות (הו לא! זה בצבעים עכשיו!) אבל ההשפעה שלהן הייתה גדולה.
המכשירים התמימים כביכול, בסך הכל, מציגות חיים חלופיים לדעתי.
אותם חיים חלופיים שניתן לרכוש בקריאת ספרים, רק לעצלנים מבינינו (אהמ אהמ כולם).
הרי מי לא חלם שתהיה לו אהובה יפיפייה, הרפתקאה מרתקת או, ובכן, חיים מעניינים יותר?
הטלוויזיה באה להחליף את זה!
ועם הפנטזיות, מגיעות ההשפעות -
קודם כל, ההשתלטות על הזמן הפנוי. למי לא קרה שהוא צפה בטלוויזיה כל כך הרבה זמן ברצף, שברגע שהוא קם הוא הלך לישון?
או יותר גרוע, הלך למחשב?
הרי עדיף לצפות בפנטזיות המוגשמות על ידי שחקנים מוכשרים מאשר לחיות את החיים המשעממים שקיימים באמת, לא?
אבל כמובן, כמובן שעדיף שהפנטזיות באמת ייתגשמו - ועם זאת מגיעות ההשפעות מהסוג השני - הניסיון של אנשים רבים לחקות את הדמויות המופיעות לפניהם.
כי היי, תראו את הנער המקובל הזה, ואת כל החבורה המקובלת שלו, תראו איך הם נהנים כשהם מעשנים? אולי, אם גם אני אעשן, גם אני אהיה מקובל? גם אני אהנה כמוהם?
תראו את האישה היפה הזו. היא כל כך אוהבת את הבחור הקשוח שהורג את כל הרעים. כן, הגזמתי בדוגמא הזו, אבל מי יודע? תוכניות כאלה ואחרות מכניסות לאנשים דברים לראש.
ולנושא האחרון (והבכלל לא חביב) -
המכוניות!
המכוניות החביבות שלנו מתווספות לעניין התקשורת בשלט רחוק - הן מתנדבות ברוב נדיבותן להסיע אותנו כל כך רחוק!
המחיר היחיד שלהן זה זיהום האוויר, אבל בינינו - למי אכפת? נשלם אותו!
אז כן, האבא החביב שלי היה משחק בכדור על הכביש. וכן, היו שם מכוניות.
אבל הן ידעו שהילדים ישחקו שם. הן נסעו לאט ונזהרו שלא לנסוע על אף אחד.
אבל לאט לאט, כשהמספר התרבה, הילדים ידעו לשחק פחות, המכוניות ידעו לנסוע יותר, הילדים ידעו לשחק פחות, המכוניות ידעו לנסוע יותר, וכן הלאה.
ומי יודע? אותו אבא חביב שלי הוא מהנהגים המהירים יותר על הכביש המהיר.
טוב, אמנם יש לי עוד הרבה לספר, אבל תראו את זה - הזמן הכולל של כתיבת הפוסט הזה (לא כולל מטלות שבמהלכן, לא דיברתי בטלפון! גם אני התפלאתי) היה 35 דקות, אני כבר צריכה ללכת לישון!
אז את הספר שלי אני כבר לא אקרא היום, אבל בסך הכל - זו הייתה אחלה מטרה (והאמת שבמהלך הכתיבה לא הרגשתי בודדה בכלל).
אבל כדאי שאלך לישון, כמובן עם שעת שיחות לילה בוואטסאפ (היי, לא אמרתי שהטכנולוגיה הזו לא השפיעה גם עליי! ויש לי גם הרבה מה להגיד לטובתה, אבל זה כבר בפוסט אחר).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Different~