עץ הזהב \ עדי
הכל קרה מהר, כל כך מהר. בקושי הספקתי לצאת מביתי ולעצור את מה שקרה. אבל הוא כבר נעלם.
הוא היה חברי הטוב ביותר, מאז שאני זוכרת שהגעתי לעיירה הזאת, הקטנה והכמעט ונטושה.
הכרתי הרבה ילדים בבית הספר, כולם היו נחמדים, אבל משום מה, הוא היה מיוחד, שונה. אהבתי אותו
כמו שלא אהבתי דבר בעולם. היו רגעים שצחקנו בלי להפסיק, צחקנו עד שהדמעות יצאו מעינינו ללא
שליטה. היו רגעים שכעסנו על אותם הדברים, אותם העניינים והמעשים שגרמו לנו לאבד את העשתונות.
היינו דומים, אני לא יכולה להכחיש את זה, בעלי פזיזות וחוש הומור, שהטעם המתוק עושה לנו כיף יותר
מכל דבר. שנינו ידענו להבדיל בין הטוב לרע, לכן ידעתי גם שלהתחבר איתו יהיה הדבר הטוב ביותר.
כמובן שצדקתי. הוא היה הכל בשבילי. כל יום אחרי בית הספר היינו הולכים לשדרה שבדרך לשכונה,
שלאורכה צמחו עצים גבוהים, ירוקים ושופעים בפרחים ופירות. לפעמים יצא לנו לראות כמה ציפורים
מקננות שם, יוצרות משפחה. החופש שלהן הקסים אותו, עד כדי כך שהוא טיפס על העץ ללא פחד, רק
כדי לראות איך זה להיות גבוה מעל כולם, ללא כל פחד או חשש. אבל אחרי מבט חטוף אחד בפניי הוא
ראה שאני מודאגת לשלומו. "אני אהיה בסדר. אל תדאגי" הוא אמר לי, "אני כבר יורד. רק אומר שלום
לציפור." והושיט אלייה יד אבל היא התעופפה לה. הוא הציע לי לבוא אליו, הוא אמר שיש לו מתנה
בשבילי. לרוב אני הייתי נותנת לו מתנות, שכללו פרחים שנקלעו בדרכי או ציורים שציירתי.
המתנות היחידות שהביא לי היו ביום ההולדת וצמיד החברות שלנו שהוא הכין מכמה חוטים שמצא מתחת
למיטתו. "תגלה לי מה זה ?" שאלתי אותו בפליאה ובחיוך. "זאת הפתעה." הוא אמר, מותח אותי מעט.
ראיתי הבזק של נצנוץ בעיניו. התחלתי לחשוב מה זה. קיוויתי שזה משהו מוחשי, דומם, ולא הפתעה
שתיוצג בנשיקה. אומנם אהבתי אותו, אבל לא יותר מהחבר הכי טוב. צדקתי. זה אכן היה דבר מוחשי.
דבר שלא מקבלים בכל יום, אלא אם בכל יום אתם עוברים דירה. זה היה עץ. גודלו היה בינוני, בתוך
אדנית גדולה ומלאה בחול מעט לח. "חשבתי אולי תשתלי את זה בחצר שלך, ובכל יום נשקה אותו ביחד."
"עד מתי נשקה אותו ? לכמה זמן ?" שאלתי בחשש, ידעתי שהוא אמור לעזוב, בכל רגע נתון, ללא התראה
מוקדמת. "אני לא יודע. תבטיחי לי שאם אני יעזור תשמרי עליו." ידעתי שזה המעשה הנכון. זה יהיה הסמל
שלנו, עץ בעלי ענפים שעליו צמחו עלים בצבעי צהוב-ירקרק שבאור השמש נראים כמו עלי זהב. "הוא
ייגדל וייפרח, כמו החברות שלנו" אמרתי לו בחיוך וסימנתי לו שיעזור לי להרים את האדנית הכבדה.
העץ נשתל בחצר ביתי. בכל יום השקנו אותו. אחרי השקייה ישבנו לידו ושתינו מיץ תפוזים. עבר חודש,
חצי שנה, שנה. העץ גדל לגובה של 5 מטרים, הענפים שלו ארכו ונמלאו עלים שנראו זהובים לאור השמש.
"עץ הזהב שלנו גדל יפה" הוא אמר לי יום אחד. הוא לא ידע כמה זמן אני מבלה ליד העץ, יושבת בצלו,
קוראת, אוכלת, חושבת, מתפללת. מתפללת שחברי הטוב ביותר לא ילך, שלא יעזוב. העץ הפך לחלק מחיי,
חלק משגרה יומיומית מחייבת שאין אפשרות לעקוף אותה, חלק מנשמתי, חלק מליבי. לא עבר זמן רב.
התחילה שנה חדשה. ישבתי מול החלון, הסתכלתי על הציפורים שעפות ונודדות למקום מרוחק, מראה
יפהפה למדי. אבל מה שתפס את עייני לא היה. הוא עזב. ללא הודעה מוקדמת. למרות שהכנתי את
עצמי נפשית לזה, כי ידעתי על המחלה שלו, שלמרות שהוא נראה מחוייך ובריא, מבפנים הוא סובל,
סבל כואב וחודר. הדמעות החלו לרדת. ירדתי במהירות למטה, התקרבתי לכיוון האמבולנס מחוץ לביתו.
"מה את עושה כאן ? חזרי הביתה !" אביו צעק עליי. ראיתי עד כמה הוא שבור. אובדן כבד עובר עליו.
גם אשתו, ואימו של ג'וני, נפטרה מאותה המחלה. "כשתחזור, תשקה איתי את עץ הזהב שלנו ?"
שאלתי את אביו שנכנס לאמבולנס. הוא הנהן מעט בראשו וסגר את הדלת.
מאז לא ראיתי את ג'וני או את אביו, אבל עץ הזהב שלנו צמח פלאים, כמו החברות שלנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Smiley_Face