המולה. רעש, בלאגן, צעקות.
"תיזהרו!!!!!!!"

בית מלא, קפיצות כשיש גול, מפה שמתלכלכת די מהר, כלים מלוכלכים, הרבה.

כיסאות שלא במקום, ילדים רוקדים מול הטלוויזיה, משחקים עם הקביים של זה עם הרגל השבורה.

"המורה הכי נוראית בעולם!", "אני נבחרת ארגנטינה!!", "תמסרי לאחותך שאנחנו אוהבים אותה חחח"

שירי בלוז של שני בנים על כל דבר שמתרחש.

איכשהו מצאתי את עצמי מארחת אתמול שמונה ילדים לארוחת צהריים.

הבנים ביקשו לבוא לשחק במשחק אקס בוקס של אח שלי, שתי בנות הצטרפו סתם.

אני ואחותי הגדולה הכנו לכולם את האוכל, היא מתה עליהם והם גם די מחבבים אותה.

ישבנו בשולחן הגדול אצלי בבית, הכל הרגיש מלא פתאום.

השולחן היה מלא, בילדים ובאוכל, הייתה הרגשה של ארוחת שישי משפחתית כזאת.

בתוך כל ההמולה, יצא לי להיות בשקט, לחשוב. על הכל או על כלום.

על הדינמיקה המדהימה בין 17 אנשים (שמבניהם היו רק 9 חח)

על איך כל האחרים חושבים. על מה הם חושבים עלינו, עליי, על עצמם בתוך החבורה הזאת.

ברגעים של שקט של בתוך עצמי מצאתי לפעמים גם רגעי שקט עצמיים אצל האחרים.

"אני לא סובלת אתכם!!!!!!" 

כמה פעם אמרתי להם את המשפט הזה... בצחוק, אולי פעם נדירות שלא..

אתם מעצבנים אותי הרבה פעמים, באמת שכן, אבל איך אפשר לכעוס עליכם? אתם כ"כ... אתם!

בין כל ההמולה. רעש, בלאגן, צעקות.

"תיזהרו!!!!!!!"

בית מלא, קפיצות שיש גול, מפה שמתלכלכת די מהר, כלים מלוכלכים, הרבה.

כיסאות שלא במקום, ילדים רוקדים מול הטלוויזיה, משחקים עם הקביים של זה עם הרגל השבורה.

"המורה הכי נוראית בעולם!", "אני נבחרת ארגנטינה!!", "תמסרי לאחותך שאנחנו אוהבים אותה חחח"

שירי בלוז של שני בנים על כל דבר שמתרחש,

אני מתעצבנת הרבה פעמים, מתחרטת על הרבה דברים שאתם עושים, שאני עושה לעצמי ולכם אולי..

כשהבית מתרוקן מההמולה, הוא ריק. שקט. אין בלאגן. אין צעקות.

אבל כשהבית מתרוקן, הוא באמת מרגיש ריק. 

אף פעם לא סבלתי את הדבר הזה 'לארח'. תמיד זה הרגיש לי כאילו אני הורסת הכל לאורחים שלי.

אבל כשהבית שוב ריק מההמולה, הרעש, הבלאגן והצעקות,
אני רק רוצה שתיכנסו שוב.