שונאת את הימים האלה שאני רוצה לספר כל כך הרבה ואני מרגישה שהכל הוא בעצם כלום.

על מה לכתוב?

על הייאוש. על הכעס. על הפחד. על העצב. על התסכול. על הלחץ. 

או על היחס הטוב שקיבלתי ממי שרציתי.

אין לי כוח יותר.
לא לכתוב, לא לצלם, לא לצייר, לא להיות אחראית על אחרים ועל עצמי, לא ללמוד, לא לריב, לא להשלים, לא לשמוע, לא לספר, לא לקרוא.

אבל נמאס מרחמים עצמיים. זהו - מעכשיו טיפה אופטימיות וכניסה לפרופורציות.

זאת אומרת, אני רוצה, אבל לא נראלי שאני אצליח. 

זה אמור להפריע לי טיפה כשאני רואה אותך עם מישהי?

אתה רק ידיד. רק.

ריקוד.

המקצוע הזה, הוא כמו סם בשבילי.

הוא גורם לי להמון סבל, גם נפשי וגם גופני.

אני כל פעם אומרת 'הפעם זהו, הפעם אני מפסיקה' ובסוף לא עושה את זה..

הוא עושה לי רע ואני מודעת לזה.

אבל מצד שני, הוא עושה לי כל כך טוב.

אני לא מסוגלת להפסיק, אי אפשר, לא עכשיו.

ברגע שמתמכרים אליו הוא פוגע בך עוד קצת ועוד קצת, ואי אפשר לצאת מזה יותר.

יש בו רע ויש בו טוב.

השאלה היא אם שווה לסבול את הרע בשביל הטוב?

אני כבר מתוסכלת ממחשבות ומאמצים.

מתי זה הפך למשהו שדורש כל כך הרבה מוח? מתי הפסקנו לרקוד מהלב? אבל כל הזמן מהלב.

זה משתלט עליי ואני לא יכולה לעצור את התסכול הזה.

אני צריכה עזרה. אני חייבת.

כבר לא מדברות הרבה.

כבר לא צוחקות הרבה.

כבר לא הרבה ביחד כמו פעם.

כבר לא אותו קשר שהיה.

היי, את. 

אני מתגעגעת אלייך. למה שהיה לפני.

וזה מתסכל ונמאס שאנחנו בקושי ביחד.

היי את, שהיית כל כך קרובה אליי. אחותי. חברה שלי. משענת. אוזן קשבת. 

את עדיין כאן? אני לא בטוחה. 

וזה מרגיש שכל פעם אנחנו יורדות בסולם אחת של השניה. פחות חשובה, פחות קרובה, פחות חברה טובה.

אני לא רוצה שנדבר על זה יותר. נמאס לי. יש לנו דברים אחרים, רק של שתינו. הם לא נעלמו.

אני קופצת וצועקת ומסמנת כמה שאפשר שתשימי לב לכמה שאני רוצה אותך איתי עכשיו.

איתי באמת. כמו שהיית פעם. 

היי, את.

אני מתוסכלת, מבואסת, עצבנית, מפחדת, כועסת.

אבל בעיקר פשוט מתגעגעת.