כתבתי פה קטעים בערך על כל האנשים הכי קרובים אליי.

היה אחד שלא כתבתי עליו.. עדן (:

מה אפשר להגיד על הבנאדם הזה? חחחחחחח כמו אחי הקטן או הגדול, תלוי בסיטואציה..

מצחיק שזה אשכרה מרגש אותי לראות אותך מנגן מול החטיבה ולראות שאתה גם נהנה מזה.

אתה תותח!!!! אתה כזה אתה!!! אתה אחד האנשים שאני הכי אוהבת בעולם

אין לתאר אותך, אתה תמיד יודע להצחיק אותי, אפשר לדבר איתך, אני סומכת עלייך, באמת.

גם שאתה מציק לי, ואני אומרת לך שאני שונאת אותך, אתה הרי יודע שזה לא נכון.. בכל זאת, אחים חייבים להציק אחד לשני!

אתה אולי לא כל כך מבין את זה , אבל באמת שאתה אחד האנשים הכי חשובים לי, נכנסת לי ללב

אני מתה עלייך!!!!!!!!!!!!!!!

אתה לא קורא את זה או משהו, ויש כאלה שמכירים אותנו שיגידו שאני מגזימה, שאנחנו לא כאלה קרובים,

אבל בכל זאת, איכשהו תמיד לראות אותך מעלה לי חיוך על הפנים,

ורציתי לכתוב גם קטע עלייך :)

אחרי שכל כך התבאסתי על זה שאין לי ליד מי לשבת בכיתה,

המחנכת עשתה היום מקומות קבועים חדשים לפי מה שהיא בחרה.

חשבתי שזה דבר טוב, היא הרי יודעת עם מי מהכיתה אני מסתובבת, היא בטוח תשים אותי במקום טוב, אני גם לא מפריעה או משהו.

"מיה, שורה שנייה בצד, עם אילן"

מה?????????? לא. לא נכון. חשבתי שאני חולמת.

הכל קרה בשניות. למרות שלא הבנתי מה בדיוק אני הולכת לעשות, התקדמתי לעבר המקום שלי.

ראיתי שעדן (ידיד שלי וחבר הכי טוב של אילן) הסתכל עליו, כאילו הוא יודע. זאת אומרת, אני יודעת שהוא יודע, אבל עכשיו זה עוד יותר מביך.

ישבנו שנינו במקום. ולא הסתכלתי אלייך. הסתכלתי כל הזמן לצד השני של השולחן, רק לא אליו.

לא מספיק שהחלפנו בערך שני משפטים בחודש האחרון, עכשיו אני צריכה לשבת לידו.

בשנה שעברה, שהייתי חדשה בכיתה, המחנכת שאלה אותי ליד מי אני רוצה לשבת. אמרתי אולי ליד אילן או אחד הבנים, והיא הושיבה אותי לידו.

ישבנו אחד ליד השניה שנה שלמה. הכל היה מושלם. מאחורינו ולידנו ישבנו הידידים הכי טובים שלנו,
כל שיעור היה מצחיק איתו. כל שיעור עבר בשניות איתו. כל שיעור היה מושלם איתו.

ועכשיו אני שוב יושבת לידו. אבל זה כבר ממש לא מושלם.

יעל, החברה הכי טובה שלי, אמרה שזו דווקא הזדמנות מצוינת להחזיר את המצב למה שהיה קודם, לחזור לדבר, להתקרב שוב. שאני צריכה לנצל את זה, שזה דווקא משחק רק לטובתי.

אני פשוט לא מבינה איך לעשות את זה. זה מביך, מאוד. אני לא אחת כזאת.

"גם שנה שעברה ישבנו כל הזמן בצד! לא פיירית זאתי", זה מה שאמרת לי. צחקתי קצת, אבל לא הסתכלתי אלייך.

אחרי שכל כך התבאסתי על זה שאין לי ליד מי לשבת בכיתה,

המחנכת עשתה היום מקומות קבועים חדשים לפי מה שהיא בחרה.

"מיה, שורה שנייה בצד, עם אילן"

זה לא טוב. זה לא דבר טוב. והוא שם לב, אני בטוחה.
הוא גם יודע למה אני מתנהגת מוזר, למה לא דיברתי איתו, למה הוא לא דיבר איתי.

אני לא רוצה לשבת לידך. אני לא רוצה לבקש לעבור מקום כמו סתומה. אני לא רוצה שאתה תבקש לעבור.

אני פשוט.... לא רוצה לשבת לידך. אני לא רוצה שדברים יהפכו להיות מוזרים אפילו יותר.

ולגבי להחזיר את הכל לאיך שהיה פעם... טוב, אני לא רואה את עצמי מצליחה לעשות זאת, ככה, במכה אחת, כשאתה לידי 7 שעות ביום.

הרי אני אפילו לא הסתכלתי אלייך.

המולה. רעש, בלאגן, צעקות.
"תיזהרו!!!!!!!"

בית מלא, קפיצות כשיש גול, מפה שמתלכלכת די מהר, כלים מלוכלכים, הרבה.

כיסאות שלא במקום, ילדים רוקדים מול הטלוויזיה, משחקים עם הקביים של זה עם הרגל השבורה.

"המורה הכי נוראית בעולם!", "אני נבחרת ארגנטינה!!", "תמסרי לאחותך שאנחנו אוהבים אותה חחח"

שירי בלוז של שני בנים על כל דבר שמתרחש.

איכשהו מצאתי את עצמי מארחת אתמול שמונה ילדים לארוחת צהריים.

הבנים ביקשו לבוא לשחק במשחק אקס בוקס של אח שלי, שתי בנות הצטרפו סתם.

אני ואחותי הגדולה הכנו לכולם את האוכל, היא מתה עליהם והם גם די מחבבים אותה.

ישבנו בשולחן הגדול אצלי בבית, הכל הרגיש מלא פתאום.

השולחן היה מלא, בילדים ובאוכל, הייתה הרגשה של ארוחת שישי משפחתית כזאת.

בתוך כל ההמולה, יצא לי להיות בשקט, לחשוב. על הכל או על כלום.

על הדינמיקה המדהימה בין 17 אנשים (שמבניהם היו רק 9 חח)

על איך כל האחרים חושבים. על מה הם חושבים עלינו, עליי, על עצמם בתוך החבורה הזאת.

ברגעים של שקט של בתוך עצמי מצאתי לפעמים גם רגעי שקט עצמיים אצל האחרים.

"אני לא סובלת אתכם!!!!!!" 

כמה פעם אמרתי להם את המשפט הזה... בצחוק, אולי פעם נדירות שלא..

אתם מעצבנים אותי הרבה פעמים, באמת שכן, אבל איך אפשר לכעוס עליכם? אתם כ"כ... אתם!

בין כל ההמולה. רעש, בלאגן, צעקות.

"תיזהרו!!!!!!!"

בית מלא, קפיצות שיש גול, מפה שמתלכלכת די מהר, כלים מלוכלכים, הרבה.

כיסאות שלא במקום, ילדים רוקדים מול הטלוויזיה, משחקים עם הקביים של זה עם הרגל השבורה.

"המורה הכי נוראית בעולם!", "אני נבחרת ארגנטינה!!", "תמסרי לאחותך שאנחנו אוהבים אותה חחח"

שירי בלוז של שני בנים על כל דבר שמתרחש,

אני מתעצבנת הרבה פעמים, מתחרטת על הרבה דברים שאתם עושים, שאני עושה לעצמי ולכם אולי..

כשהבית מתרוקן מההמולה, הוא ריק. שקט. אין בלאגן. אין צעקות.

אבל כשהבית מתרוקן, הוא באמת מרגיש ריק. 

אף פעם לא סבלתי את הדבר הזה 'לארח'. תמיד זה הרגיש לי כאילו אני הורסת הכל לאורחים שלי.

אבל כשהבית שוב ריק מההמולה, הרעש, הבלאגן והצעקות,
אני רק רוצה שתיכנסו שוב.

קשה להאמין שהיית הידיד הכי טוב שלי,
והיום אנחנו אפילו לא אומרים היי.
והיום אפילו לא שאלתי אותך מה קרה לך ברגל.
והיום אפילו לצחוק איתך על משהו מרגיש לי מוזר.
קשה להאמין שהנה אנחנו במצב שהיינו בו לפני שנה וחצי;
מתנהגים כאילו כמעט ולא מכירים, רק שני אנשים עם חברים משותפים.
מבלים ביחד, אבל לא ביחד. באותו מקום, באותו הזמן, עם אותם האנשים. לא ביחד.

קשה להאמין שהיית הידיד הכי טוב שלי,
והיום אנחנו אפילו לא אומרים היי.
קשה להאמין שאני גרמתי לזה.