אני רוצה לרקוד, כל הזמן, כל היום, הכל.

וזה לא פייר שאני לא יכולה!

אני רוצה להמציא כוריאוגרפיות, לעשות תרגילים, בכל מצב, בכל יום, תמיד.

וזה מעצבן שאני לא יכולה!

אני רוצה לעלות על פוינט. אני כל כך רוצה לעלות על פוינט.

זה אולי אחד הדברים שהכי יעמיסו עליי, אבל אם אני אצליח אני אהיה כל כך מאושרת.

אני לא בטוחה אם אני אוכל בכלל.

יש לי בעיות ברכיים, שלא ממש עוברות וכנראה לא יעברו. הן נוצרו מעמידה לא נכונה והרבה ריקוד שגורם לעומס יותר וכאבים.

אז אמא שלי לא ממש מסכימה לי לעלות על פוינט. היא דואגת לי, אני מבינה אותה

אבל אני כל כך רוצה! כבר שבועיים אני רק בוכה כדי שאני אוכל לעשות את זה.

וכל פעם שהיא אומרת לי שזה יפגע בי אני בוכה. זה לא פייר! למה הדבר שאני הכי אוהבת יכול גם לפגוע בי הכי הרבה?

ויכול להיות שאני כן אעשה את זה בסוף, וזה יפגע בי. 

אני רוצה לעשות  את זה, בקלות. אני כל כך רוצה את זה! אני כל כך רוצה, ויש לי מוטיבציה להצליח, הפעם כן.

אני רוצה לרקוד היפ הופ. אני כל כך רוצה לרקוד היפ הופ.

יש לי שיעורים בסטודיו, וזה יוצא לי על הצופים. על הקורס.

וכמה פעמים דיברנו עם המנהלת, כמה פעמים ניסינו לסדר. כמה פעמים ניסיתי לחשוב על פתרונות.

שמישהו יקשיב לי! אני בטוחה שאני אצליח למצוא סידור, אם תינתן לי ההזדמנות לזה!

זה אולי הדבר שהכי משמח אותי, זה הכי משחרר, מוציא אנרגיות

וכמה בכיתי גם  בגלל זה, בגלל שאני לא יכולה לעשות את שני הדברים. בגלל שאני צריכה לבחור.

אני לא רוצה לבחור! אני מתוסכלת, מאוד, אני רוצה לרקוד! עם הקבוצה שלי.

אני רוצה להתקדם עם כולם. אני רוצה לעלות על הבמה. 

באתי לשיעור של הקטנות כדי לפגוש את המורה (המדהים!!!) שלי, ואחריהן אמורה להיות הקבוצה שלי.

אנחנו הלכנו לצופים, הן נשארו לשיעור. אני בכיתי. 

ואם אני בוכה בגלל שיעור שני בשנה, אני לא אהיה מסוגלת לראות אותן עולות על הבמה עם הריקודים, ואני לא איתן.

אני כל כך רוצה את זה. אני לא רוצה לוותר על הקורס, אני לא רוצה לוותר על השיעורים.

וזה מעצבן שזה לא מסתדר, והאמת, יש הרגשה שלאף אחד לא אכפת.

אני אעשה הכל כדי לקבל את השיעור הזה. אבל זאת רק אני מול 15 אנשים. 

אוף!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אני רוצה לרקוד. הכל. בלי בעיות ברכיים, בלי כאבים, בלי בחירות, עם קורס בצופים, עם כישרון, עם כל המורים, עם כל הכוריאוגרפיות

אני רוצה לרקוד, כל כך רוצה לרקוד, וזה מתסכל שאני לא יכולה.

אני חולה, אתמול והיום לא הייתי בבצפר.
ואין לי על מה לכתוב.. רק עכשיו אני שמה לב - הכל קורה בבית ספר, הכל קורה בעקבות מה שקורה בבית ספר.
אז הכל.. רגוע? משעמם? אפשר לקרוא לזה כך או כך.
אני שמחה דווקא לקחת הפסקה מהכל.. מבלאגנים, ממחשבות על גישה ועל מה שיחשבו עליי. 
הייתי צריכה את זה. לשבת במיטה עם כוס תה עם דבש, לראות תוכניות שכבר ראיתי מאה פעם, לחזור לצייר..
אז זהו. פשוט הרגשתי צורך לעדכן למרות שלא היה מה לכתוב.

הנה קריקטורה של וואן די שציירתי משעמום
אין סיבה לזה שנייל (הבלונדיני) מופרד מכולם, חח זה יצא בטעות 

ועוד סתם ציור:

לא הכי מוצלח בעולם, אני יודעת (:
אני עושה את זה בעיקר לכיף ופחות כי אני טובה בזה...

בנימה אופטימית (מפתיעה במיוחד, ולא רגילה לבלוג שלי), סופ"ש נעים לכולם♥