אני שוקעת..
לאט, בלעדיו.
אני פשוט שוקעת.
התינוק בועט,
אני מניחה שזה תינוק,
יום חמישי כבר נדע,
ואני בוכה והוא בועט..
אולי הוא מנסה לומר לי משו,
אולי הוא שם לב שלאמא לא טוב ואבא פוגע בה לעיתים כ"כ קרובות,
למרות שזה לא נראה לי משנה לו יותר מדי כשאבא כורע על הברכיים בשביל לשים ראש על הבטן שלי רק בשביל לשמוע אותו שם בפנים.
אולי הוא סתם רוצה לצאת החוצה ולבדוק מי זה מקלל שם כל הזמן.
ילד היפרקטיבי שכזה.
או ילדה.
קשה לי.
קשה לי למצוא חוט של תקווה, של יציבות,
של מציאות אחרת.
כואב לי בגלל כ"כ הרבה סיבות,
ואני מרגישה את עצמי קומלת.
לבד.
שזה בסדר,
לא משהו חדש..
אבל רק לרגע הייתי רוצה מישהו שיבין,
אבל באמת יבין,
לא שישפוט את הרגשות שלי ממקום שממנו אף פעם לא יגיע אל איפה שאני עומדת.
עוברים דירה בקרוב, בשעה טובה,או לא טובה,
זה לא משנה זה עדיין שעה כלשהי.
בסופו של דבר לא ככה ראיתי את זה.
לא ככה קיויתי שזה יהיה.
רק שהכל יסתדר, רק פעם אחת בחיים וזהו.
אני רוצה שיהיה לנו טוב, שיהיה לי טוב כדי שאני אוכל לעשות טוב גם לתינוק הזה.
וזה אף פעם לא מגיע.
רק עוד שקר עטוף בסרט וורוד.
ואני מקבלת את זה למרות שאני יודעת מה נמצא שם מתחת לעטיפה..
כל פעם מחדש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
