RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 12/2008
אני את והיא-עוד חפירה
אתמול ישבתי עם חברה וחפרנו כהרגלנו,היא העלתה בעיה, רצון, ואני כהרגלי פירקתי.
פירקתי אותה לגורמים קטנטנים והסברתי לה מה היא בדיוק רוצה ולמה, מאיפה הכל נובע, איזה זה מתחיל ואיזה זה אולי ייגמר.
האנליזה שלי היתה נכונה,מעטות הפעמים שבהן טעיתי.
שמתי לב להרגל המגונה הזה, לפרק ולנתח, לנסות להבין כל דבר מעבר למה שנראה לעין.
אולי דווקא בגלל התכונה הזאת אני מוצאת את עצמי כטיפוס די ממורמר.
מסתכלת על הדברים מזווית כ"כ שונה משהסתכלתי פעם, התבגרתי? אנשים סביבי טוענים שכן מה שמביא אותי לפרק את עצמי לרגע.
אני מכירה את עצמי, אני צופה את עצמי, אני צופה אחרים, אני מודעת לכל מה שקורה בתוכי וסביבי בשקט מוחלט.
לא התבגרתי, פשוט השתניתי.
מה שמביא אותי לשאלה אחרת לחלוטין. חברה אחרת שלי שאלה אותי פעם אם אני חושבת שאנשים יכולים להשתנות ואם כן, איך מתבצע השינוי, פה נכנסנו לוויכוח, היא אומרת שהיא חושבת ששינוי זה תהליך טבעי, אני חושבת ששינוי זה תהליך של בחירה, זה לא סתם קורה שקמים בבוקר ומשתנים, קמים ומשתנים מתוך בחירה לשנות דבר מסויים או להיכנס או לצאת מסיטואציה שמחייבת לקחת החלטה לכל כיוון שהוא. אני בחרתי להשתנות לפני שנה, את זה אני יודעת בוודאות.כשמצאתי את עצמי שוכבת לבד על הקרשים שנשארו מהחיים שלי בלי שיהיה מי שינסה להרים הבנתי שאף אחד לא יציל אותי ואני זה כל מה שיש לי,הקרשים האלה לא היו בשבילי, בחרתי לקום.
בחרתי לחיות בצורה כלשהי, קיוויתי לחיות עד הגשמה מסויימת.
רציתי לממש את מה שיכולתי,מתוך כל הבעיות והאירועים ששינו הכל, הרבה דברים עדיין לא הגיעו למימוש, הרבה דברים שכרגע תופסים מקום מאוד שולי ואולי אני באמת לא יוכל לממש אותם אף פעם. אבל בחרתי לרצות. בחרתי לנסות. בחרתי לעשות.
וזה יותר משעשיתי חיים שלמים.
השינוי האחרון..גם בו בחרתי, בנקודה אבודה שאני מתקשה למצוא בזיכרון שלי..רציתי לקחת את הדברים לנקודה שבה אני יכולה להתמודד עם כל מה שעתיד לבוא.
אני עירית.
אני זו שתמיד נוחתת על הרגליים.
גם מכאן.
ואת זה אני אזכור גם כשהזיכרון שלי ישחק לחלוטין ואני כבר לא אזכור מה היה ולמה, יש דברים שטבועים מעבר לזיכרון.
מי ייתן והוא ישאר לי לעוד הרבה זמן. בלי סלקציה. לזכור עד תום.
התחלתי לכתוב, לתעד.
אומנם הרבה מהחיים שלי כבר מתועדים פה, בבלוג הזה, אבל אני מנסה לתעד בצורה ספציפית יותר.
אני לא יודעת איך זה באמת מתקשר אבל הכל איכשהו התחיל בגברת תינוקת.
מהרהור הזה של השלמה והפנמה. והאמת? אני לא מפנימה בכלל. אני יודעת שאני בהריון. אני מרגישה אותה בתוכי,דואגת שאני אזכור שהיא שם בצורה די אלימה אם יורשה לי לציין.אני טובעת בסידורים בשביל לתת לה רמת חיים כלשהי,רצה בזמן שהגוף שלי מתפרק.
אבל אני לא באמת מפנימה. אולי רק כשאני יחזיק אותה אני באמת יבין שהיא שלי, שהיא יצאה ממני אחרי שסחבתי אותה בתוכי בזמן שהיא מפתחת תא ועוד תא עד לשלמות. הפאניקה שהרגשתי בחודשים הראשונים כשחשבתי על זה שיש שם יצור חי נעלמה,
כשאני חושבת על זה הרגשות שמתגלים לי הם בעיקר דאגה ושמחה ואולי גם תקווה.
הכל יצא לי הפוך, הכל יצא לי לא נכון.אבל יצא בסופו של דבר מה שיצא,
וממה שיצא אני יוציא את המיטב.
בשביל גברת תינוקת היקרה.
מי ייתן ויום אחד אני יצליח לתת לה את העולם.
אנחנו ניתן לה את העולם.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
