RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 12/2008
תהיות..(?) סתם בלאגן
לא מרגישה טוב לאחרונה..לא נפשית ולא פיזית.
אני לא יודעת אם הגוף שלי באמת ענק,לפי מה שאנשים אומרים הבטן שלי יחסית קטנה כשמשווים אותה לבטן של נשים הריוניות אחרות,אבל הוא מרגיש ענק.
הרגליים שלי בולי עץ.ועליתי עשר קילו מאז תחילת ההריון.האחות ליווי הריון שלי אומרת ש "מצבך טוב,רוב הנשים עולות יותר", אני אומרת שזה שיש נשים שמצבן גרוע יותר לא מוריד מערך הענקיות שלי.
אני כבדה. החוסר איזון בשיווי המשקל שלי הרבה יותר מורגש עכשיו. הפיקות של הברכיים שלי כואבות. וכל צעד שני שאני עושה גורם לי להרגיש שהרגע טיפסתי על האוורסט, לא פחות ולא יותר.
ומה שהכי מעצבן אותי בינתיים זה שיש בי חלב.
חלב! לא מספיק שאני גם ככה מרגישה פרה עכשיו אני גם יכולה לעשות כל מה שהיא עושה! חוץ מהעניין של לעמוד על ארבע, זה נורא מכאיב לי..
כולם תמיד מדברים על כמה הריון זה דבר יפה, סוטים למינהם מחליטים שבא להם עליי פתאום (איכססס), לכל העולם בא עליי פתאום, מה כ"כ עושה להם את זה באישה בהריון?! אולי איזה סוג של פנטזיה חולנית?!? אני לא מצליחה לעלות על זה.
אני רק רוצה שמישהו יקום ויגיד לי למה לעזאזל אף אחד לא מדבר על זה שבזמן הריון יוצא חלב! חלב זה מגעיל!! זה לא יפה!! ולמה אף אחד לא מדבר על זה שהגב נורא כואב, והרגליים ,ושאם הולכים ממש מהר אז יש התכווצויות בבטן, ואם מתעצבנים אז אי אפשר לנשום ויש דקירות ואם זה לא מספיק אז גם הדייר של הרחם מוסיף כמה בעיטות ואגרופים משלו?!!?!?
למה אף אחד לא מביא את הדברים האלה למודעות?!?!?!
לא כיף לי כ"כ. אני לא נהנית מההריון כמו שאני אמורה להנות ממנו בתיאוריה. השבוע אני נכנסת לשבוע הרביעי של החודש השמיני, ההריון שלי עוד שניה נגמר ובכלל לא נהניתי ממנו, לא הרגשתי אותו כחוויה.
אולי זה בגלל הנסיבות שבהן ההריון הזה נוצר, וכל מה שסבב את זה, העצבים, הדאגה, החוסר אונים,האי וודאות, וכל המיליון ואחת הרגשות השליליים האחרים ברשימה הארוכה הזו. אני לא חושבת שקרה יותר ממספר מועט של פעמים שבאמת ישבתי לי ונתתי לעצמי באמת להפנים את כל העניין הזה מבלי להיחנק. ברוגע, באהבה. להעביר הכל לגברת תינוקת היקרה שלי.
אולי אפילו לדבר אליה, למרות שאני עדיין מוצאת את זה נורא מוזר כשאני חושבת על זה שאני בעצם מדברת אל הבטן שלי.
דברים כ"כ משונים עברו עליי. דברים כ"כ משונים עוברים עליי כל יום מחדש. ימים שלמים של ייאוש,של אבל על כל מה שהיה יכול להיות וכל מה שהייתי יכולה להיות ולהשיג.. ובאותה נשימה יש גם את הימים של ריצות מהרופא לעורך דין לרווחה לביטוח לאומי.
ימים שאני מצליחה להתגבר על החוסר אמונה ואם לא להתגבר עליו אז לפחות להמשיך לתפקד חובקים ימים שהכוח אוזל והאחריות כבר פחות משנה..
הפכפכה,ולא רק בגלל מזג האוויר הנוראי בימים האחרונים.
מבולבלת,רוצה תשובות על שאלות שאני בכלל לא שואלת.שאני לא צריכה לשאול מהמקום שבו אני עמדת..
ישנתי כ"כ טוב אתמול בלילה..ישנה בתוך הבגדים שלו שישבו לי בארון. החולצה של פרויד שהוא קיבל מחבר ליומולדת. ועוד סוודר שלו ועוד פה ועוד שם.אם לא הייתי יודעת כמה כביסות בדיוק הבגדים האלה עברו אולי עוד הייתי מנסה לשחזר בראש שלי את הריח שלו..
כ"כ מתגעגעת אליו.
חושבת על הסילבסטר, אני יבלה אותו בפ"ת, בכלל את כל השבועיים הקרובים אני אבלה שם, אבל שוב המחשבות נודדות אל הסילבסטר, אל הבחורה שהוא בטח ינשק. אולי אפילו יקח הביתה או ילך אל שלה.
שונאת את עצמי על המחשבות האלה. יש לו את הזכות לעבור על כל בחורה שבא לו. הוא כבר לא שלי.
שונאת את עצמי על האהבה הזו..למה היא לא חולפת? למה הוא עדיין מצליח להחזיק ככה את הלב שלי כ"כ חזק? ועוד בלי מודע בכלל. זה מרגיז.
הסתכלתי היום בקופסאות שלי. (כן, אני מאלה שמאכסנים את החיים שלהם בתוך קופסא) הגעתי לקופסא שבה איכסנתי את המעט שהיה לי מהמלאך. זה היה..מכאיב,מרגש,זה העלה בי יותר מדי רגשות,שזה טוב, כי ניגשתי אל הקופסא הזו במטרה להשוות את האהבות שלי, להגיע אולי למסקנה שאיתו לא חלקתי אפילו חצי ממה שחלקתי עם המלאך שלי.
נתקלתיבעוד דברים כואבים בדרך, הסיבה שהדברים מאוחסנים בקופאות היא לא לשמר אותם, היא פשוט לדאוג שהם ישארו רחוק מהעין.
אבל אני שוב סוטה מהנושא, בקופסא המדוברת היה מכתב שהוא הכתיב לחברה משותפת וביקש ממנה להעביר לי.עוד לפני שהיינו זוג, הרבה לפני שהיינו זוג. מכתב נוסף שהוא כתב חודש אחרי ההכרות שלנו,מצהיר על האהבה שלו, לעצמו בעיקר כי את המכתב הזה לא הייתי אמורה לראות. ניירות עם שירבוטים שבהם הוא כתב כמה משפטים. ותמונות מודפסות שלו. התמונות שאני הכי אוהבת, שבהן הוא הכי יפה, למרות שבלי קשר הוא עד עצם היום הזה ממשיך להיות הגבר היפה ביותר שיצא לי להכיר.
ואז המחשבות שלי התחילו לנדוד למקום אחר.. היה עוד מכתב, מכתב שאבד. הראשון שהוא כתב לי בתור הבנזוג שלי.
האמת היא שאני בכלל לא זוכרת מה היה כתוב במכתב הזה, אני רק זוכרת כמה כאב לי לגלות שהוא באמת אבד..
מוקדם יותר השבוע נתקלתי בדברים אחרים,תיעוד של שיחות שלנו במסנג'ר, קצת משעשע האמת..
הרבה מאמי, הרבה דיבורים על אהבה אינסופית, בעיקר דיבורים על זה, נראה שזה היה הנושא העיקרי שעליו דיברנו.
הוא קרא לי נסיכה שלו, כמו שקרא לי גם באותם מכתבים בקופסא. כמו שקרא לי בכלל.
רק אחריו החלטתי שאני נסיכה של אף אחד, רוב הגברים תמיד כינו אותי ככה, רק אצלו היתה לזה באמת משמעות.תהייה פתאומית על האם אני עדיין הנסיכה שלו..
ואז מחשבה לא עיקבית דוחפת אותי חזרה לבן, גם הוא קרא לי נסיכה, פיפי הנסיכה. הוא טען שאני הנסיכה היפייפיה מכולן. אני לא יודעת למה לגברים יש את הצורך לומר לנו שאנחנו יפות, אולי הם חושבים שזה באמת מנפח לנו את האגו,מעלה לנו את הביטחון העצמי ותוך כדי כך מקדם את האינטרסים שלהם.
חחח כאילו הם באמת מצפים לתגובה של "אתה באמת חושב שאני יפה??!? הווו קח אותי!!"
מרגש משו.
כבר מזמזן שהוא לא קרא לי פיפי.
כבר מזמן שהוא לא אמר לי שהוא אוהב אותי, או נתן לי לגרור אותו חזרה למיטה כשהוא מעיר אותי בבוקר, מחזירה אותו לאותה תנוחת חיבוק..
כן, יכול להיות שזה באמת בגלל שמזמן הוא לא ישן איתי.
או נישק אותי..
אני מתגעגעת.
וואו, שברתי את השיאים של עצבי בחוסר עיקביות..
מחר אולטרסאונד אחרון.
זה כבר לא מרגש. ולא בגלל שכבר ראיתי את התינוקת, פשוט כי בשלב הזה כבר לא רואים אותה, היא גדולה מדי אז רואים רק חלקים ממנה והרופא רק אומר "זה עמוד השידרה שלה, וזה הזה וזה זה" ואז הוא אומר לי כמה היא שוקלת ואם הכל בסדר.
האולטרסאונד האחרון היה בחודש שישי אם אני לא טועה, היא שקלה אז 500 גרם..אני מניחה שהיא קצת גדלה מאז.
כדאי לה שגדלה מאז, אני לא מתכוונת לגדול לבד ובאמת שגדלתי מספיק בינתיים.
מה שכן.. כבר מאוחר.
ואני חושבת שהגיע הזמן שאני אפרוש לישון.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
