החלטות..
תקופה של המון החלטות שעדיין אין לי מושג לאן ההחלטות האלה יובילו אותנו..
אני לא יציבה.
משתגעת.
אובחנתי כלוקה ב"בייבי בלוז" ,דיכאון קל אחרי הלידה.
אני לא יכולה לומר שאני מופתעת מזה יותר מדי,ההריון היה אחת התקופות הכי קשות שעברו עליי.
תקופה מלאה בפחד ואי וודאות,באכזבה והמון כאב.
כל הדברים שהצטברו ויוצאים באמת רק עכשיו,
כשהוא כאן.
כשהוא מצפה ממני לסמוך עליו שלא יעלם מחר או מחרתיים,
כשהוא מצפה ממני להישען עליו ולהאמין לו כשהוא אומר לי שהוא כ"כ אוהב.
ואז זה עולה לי.
כל הרגשות שהרגשתי כשהוא נטש אותי בזמן ההריון.כל הבדידות והפחד והכאב שהרגשתי רק בגללו.
ועכשיו כשהוא לא יודע מה הוא רוצה מעצמו או ממני.. קול קטן בתוך הראש שלי צועק לי לברוח,
להתרחק.
להיזהר ממנו.
הוא במרדף אחרי הלב שלי וכשהוא ישיג אותו הלב שלי ישבר לרסיסים.
ודווקא עכשיו אחרי תקופה כ"כ ארוכה ותהליך כ"כ ארוך שעברתי עם עצמי על מנת לדכא את כל האהבה הזו שיש בי אליו.
להפסיק להתמקד בכל מה שקרה,.להפסיק לחכות לו.להפסיק לקוות שאולי ישנה את דעתו.
להתחיל לאכול שוב ולהמשיך לתפקד למרות כל המשקל שנאלצתי לסחוב לבדי בפעם הראשונה מאז שהוא נכנס לי לחיים.
היה קשה.
ועכשיו..
עכשיו חלק בו מצפה ממני לשכוח ולסלוח. ולתת לו את מה שכבר גנב ממני בעבר.
אין לי אמון לתת בו.
הוא מפחיד אותי מדי.
הזר המוכר הזה.
עם העיניים שאני מכירה,והמגע שאני מכירה,והנשיקות שגורמות לי לשכוח את העולם כולו. ובו זמנית..
הוא עדיין האדם שבחיים לא תארתי לעצמי שיסיים ככה את הדברים ושינטוש אותנו.
הוא הזר הזה שמשחק כאן משחק שבו רק הוא מכיר את החוקים .והפעם הוא משחק עם יותר משחקן אחד.
ושוב החלטה.
להאמין ולנסות למרות הטינה והכעס האלה שמתקשים להעלם?
אני לא יעמוד בעוד שברון לב ובטח שלא ממנו.
אני ירגיש כ"כ מטומטמת כשהוא יעזוב שוב.
והוא רק אחד מתוך מיליון ואחת דאגות..
המעבר שלנו מתוכנן לשבוע הבא,
עכשיו עוד יש לי עזרה מאמא שלי,מאחותי,ובכלל מכל המשפחה המורחבת.
אבל עכשיו זה ישתנה כשנגור בבית משלנו,מי יקום אליה בלילות שאני לא מצליחה לשמוע אותה מעייפות?
אחריות בלעדית..את זה עוד לא חוויותי וכבד לי רק מלחשוב על זה.
יש כ"כ הרבה בעיות..
מהכלכלי לריגשי ונפשי.
אני לא מפסיקה לחשוב שמגיע לגלי יותר מזה.
יותר אהבה,יותר כסף.יותר תנאים.
ומשפחה..
אמא ואבא זה לא משפחה,
לא כשאמא מגדלת אותה ואבא בא פעם בשבוע וחושב שהוא יודע כבר הכל ומכיר את כל הגוונים של התמונה בעל-פה.
אני מרגישה נכשלת.
ואז בא העולם כולו לומר לי כמה שאני לא בסדר כשאני עושה ככה וככה.
ואז אני כבר לא מרגישה נכשלת, אני מרגישה מזיקה.
שאולי אני מזיקה לה מבלי לשים לב.
ואני מתכנסת בעצמי.
מרגישה כ"כ הרבה צער על התינוקת היפייפיה הזו,
אנשים נוטים להעביר לילדים שלהם את כל מה שדפוק בהם,
מבלי להתכוון בכלל.מבלי לשים לב.
מפחדת שהיא תצא דפוקה כמוני.
ואז אני מתחילה לבכות.
גם כשלפעמים הדברים כן מסתדרים.
גם כשאני חושבת על זה שקיבלתי חזרה את בן.
שגיליתי שהאהבה שהוא טען אז שנגמרה לו מעולם לא נעלמה,
להפך,שהיא רק צמחה.
וגם כשקיבלתי את האישור של הסיוע שחיכיתי לו,
וגם כשכ"כ הרבה אנשים ומקומות התגייסו לעזור לנו מבלי להכיר אותנו בכלל.
וגם כשאני יודעת עכשיו בוודאות שגלי בריאה ושהיא לא ירשה ממני את מה שפחדתי שהיא תירש.
גם אז,כשלפעמים הדברים מאוד מסתדרים אני עדיין מוצאת את המקום לבכות.
להתמוטט.
ושוב אני תוהה מה כ"כ לא בסדר בי.
אני אמורה לחוות עכשיו את החוויה הכי מדהימה בחיים שלי.
גלי כבר בת חודש, היא מתפתחת וגדלה כ"כ יפה.
היא אהובה.
יש לה המון דודים ודודות וסבים וסבתות..
אז למה אני לא מצליחה להרגיש אושר?
אני רק שמחה שמתוך מיליון ואחת דאגות וחששות וחוסר אמון ובגידות נשנות שחוויתי בתקופה האחרונה עדיין יש לי את היקרה שלי,היא ששמרה עליי הריון שלם וכל מה שבא אחריו. עברנו כ"כ הרבה השנה.
אני באמת לא יודעת איך הייתי עוברת את זה בלעדיה.בלעדיה ובלעדי יעל.
אני יודעת שהן האנשים האמיתיים המעטים שיש לי בחיים כרגע.
הן אמת בתוך ים של שקרים ומניפולציות.
אמת מבורכת.
מחר כבר יום חדש.
הלוואי שיהיה טוב יותר מהיום שעבר.
לפחות קל יותר.
ההחלטות של היום כבר נעשו ורק הזמן יגיד אם הן היו החלטות נכונות.
איך שלא יהיה ליקום יש את הדרכים שלו..
אולי באמת הכל לטובה.
אני מקווה.