מלא זמן לא כתבתי כאן.
מלא זמן לא היה לי הצורך,ואולי כן,
אולי אם הייתי כותבת הכל היה נגמר אחרת,
אולי אם הייתי מוציאה קצת מכל מה שצברתי בפנים הדברים לא היו מגיעים למצב שהם הגיעו.
הייתי מאושרת כ"כ.
אני לא מצטערת.
אני לא מצטערת אף פעם.
הייתי עושה את הדברים אחרת אם היתה לי הזדמנות.
הייתי מתנהלת אחרת.
הייתי מבינה מה יש לי בידיים ומה הערך של אהבה כזו.
אבל היקום רצה אחרת.
ואני מאמינה שיש לו דרכים משלו.
יש דברים שנועדו לקרות ויש אחרים שלא.
אני לא אצטער על מה שהיה צריך לקרות.
רק אלמד מכל טעות.
אהוב שלי עזב את הבית לפני חודש.
ביטל לי חתונה בפעם השנייה.
נטש אותי עם ילדה בפעם השנייה.
ריסק לי את הלב בפעם השנייה.
ואיכזב אותי בפעם המיליון.
זה אחרת עכשיו.
הייתי כמה ימים בדיכאון, לא אכלתי, לא קמתי מהמיטה.
סירבתי להאמין שאני נשארת לבד עם הדבר הקטן הזה שלנו.
בלי אבא זמין.
בלי עזרה.
בלי חיבוק..
ואז..חשבתי על זה פחות ופחות, הפסקתי להתעקש.
אני לא יודעת אם זה באמת כי קיבלתי את זה או כי איפשהו בפנים אני עדיין מאמינה שהוא יחזור,
שכמו תמיד הוא ימצא את הדרך אלינו.
חזרה הביתה.
או שזה פשוט הדחקה כלשהי,
כואב לי עדיין,
אבל הגעגועים שהיו בימים הראשונים נעלמו אחרי שהבנתי שאני לא מתגעגעת אליו אלא פשוט מתגעגעת ללא להיות לבד.
השבוע זה התחיל לחלחל אליי חזרה,המיטה הריקה פתאום הרגישה באמת ריקה, אפילו שאני בכלל ישנה באלכסון.
המראה של המברשת שיניים שלו או התחליב רחצה שלו בבקרים כשאני נכנסת למקלחת גורם לי לפעמים לשכוח שהוא לא פה.
הצביטה,
הגעגוע,
הצורך לשמוע אותו מדבר,צוחק,הצורך להסתכל לו בעיניים. להתחבק.
לקבל את הנשיקה האחרונה שלי..
מגיעה לי נשיקה אחרונה.
הכל נגמר בצורה כ"כ מכוערת..
במילים כ"כ פוגעות.
במעשים פוגעים.
הכל התפוצץ לי בפנים.
כל החיים שבנינו לנו.
במבט לאחור אני יודעת בדיוק מה הרגע שבו הבנתי שהוא חסר.
לפני שבוע הלכתי לבקר את אותם אנשים שאני תמיד יחשיב כהחברים הכי טובים שלי.
האנשים שלי.
היה לי טוב. היה לי ממש טוב.
ראיתי את הפוץ ואת כריס ואת מר גמל.
מר גמל..
חיבוק אחד ממנו ושיחת נפש ארוכה גרמה לי להבין כמה שהוא אף פעם לא נעלם.
עדיין מצליח ללב שלי לפרפר,ובמקרה הזה להחזיר את הלב שלי לקצב פעימה כלשהו.
הוא הסיע אותי מהוד השרון לת"א על אופנוע,שזה מפתיע שבכלל הסכמתי לעלות על אופנוע.
אבל סמכתי עליו.
סמכתי עליו עם החיים שלי.
כמו תמיד.
חזרתי הביתה עם חיוך מטומטם, עם מחשבה שאולי אחרי שהוא התוודה על דברים שתמיד קיויתי לשמוע מהפה שלו
אולי הפעם אפשר.
ואז הבנתי,מעבר לשזה שזה לא יקרה, מעבר לזה שזה הפך אותי כ"כ.
הוא אף פעם לא יהיה האהוב שלי.
הוא אף פעם לא יגרום לי להרגיש מלכה.
הוא אף פעם לא יצליח לתת לי מקלט בתוך החיבוק שלו.
הוא אף פעם לא יבין מה אני לא אומרת
הוא אף פעם לא יגרום לי להאבד בתוך מגע,
בתוך נשיקה.
בתוך נשימה.
לא הוא ולא אף אחד אחר.
וזה.. כ"כ בסדר.
זה פשוט בסדר.
מה שצריך לקרות יקרה אפילו נגד כל הסיכויים.
ומה שהיה יכול לקרות ולא הצליח לא בפעם הראשונה ולא בפעם השניה
אולי לא היה צריך לקרות.
ולבת שלי יש אמא.
יש לה אמא שתגרום לה לשכוח מזה שאבא לא כ"כ מחוייב
אמא שתאהב אותה,
תרפה אותה,
תשמור עליה.
הכל בסדר בגלל שיש לי פלא קטן.
נס שהוא רק שלי.
יש לי גלי
והחיים שלי אף פעם לא יהיו תלויים יותר באהבה חיצונית.
בתמיכה או בצורך להרגיש אהובה.
החיים שלי ישנים בתוך מיטת תינוקות לבנה
מתחת לאהיל שישמור עליה מכל מזיק.
החיים שלי תתעורר עוד מעט ותיתן לי עוד חיוך שירסק לי את הלב.
ולא מתוך כאב,עצב,או פחד.
רק מתוך אושר והערצה טהורה לקטנקטונת שלי.
החיים שלי תתעורר ליום חדש.
וכך גם אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
