RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 12/2008
תהיות..(?) סתם בלאגן
לא מרגישה טוב לאחרונה..לא נפשית ולא פיזית.
אני לא יודעת אם הגוף שלי באמת ענק,לפי מה שאנשים אומרים הבטן שלי יחסית קטנה כשמשווים אותה לבטן של נשים הריוניות אחרות,אבל הוא מרגיש ענק.
הרגליים שלי בולי עץ.ועליתי עשר קילו מאז תחילת ההריון.האחות ליווי הריון שלי אומרת ש "מצבך טוב,רוב הנשים עולות יותר", אני אומרת שזה שיש נשים שמצבן גרוע יותר לא מוריד מערך הענקיות שלי.
אני כבדה. החוסר איזון בשיווי המשקל שלי הרבה יותר מורגש עכשיו. הפיקות של הברכיים שלי כואבות. וכל צעד שני שאני עושה גורם לי להרגיש שהרגע טיפסתי על האוורסט, לא פחות ולא יותר.
ומה שהכי מעצבן אותי בינתיים זה שיש בי חלב.
חלב! לא מספיק שאני גם ככה מרגישה פרה עכשיו אני גם יכולה לעשות כל מה שהיא עושה! חוץ מהעניין של לעמוד על ארבע, זה נורא מכאיב לי..
כולם תמיד מדברים על כמה הריון זה דבר יפה, סוטים למינהם מחליטים שבא להם עליי פתאום (איכססס), לכל העולם בא עליי פתאום, מה כ"כ עושה להם את זה באישה בהריון?! אולי איזה סוג של פנטזיה חולנית?!? אני לא מצליחה לעלות על זה.
אני רק רוצה שמישהו יקום ויגיד לי למה לעזאזל אף אחד לא מדבר על זה שבזמן הריון יוצא חלב! חלב זה מגעיל!! זה לא יפה!! ולמה אף אחד לא מדבר על זה שהגב נורא כואב, והרגליים ,ושאם הולכים ממש מהר אז יש התכווצויות בבטן, ואם מתעצבנים אז אי אפשר לנשום ויש דקירות ואם זה לא מספיק אז גם הדייר של הרחם מוסיף כמה בעיטות ואגרופים משלו?!!?!?
למה אף אחד לא מביא את הדברים האלה למודעות?!?!?!
לא כיף לי כ"כ. אני לא נהנית מההריון כמו שאני אמורה להנות ממנו בתיאוריה. השבוע אני נכנסת לשבוע הרביעי של החודש השמיני, ההריון שלי עוד שניה נגמר ובכלל לא נהניתי ממנו, לא הרגשתי אותו כחוויה.
אולי זה בגלל הנסיבות שבהן ההריון הזה נוצר, וכל מה שסבב את זה, העצבים, הדאגה, החוסר אונים,האי וודאות, וכל המיליון ואחת הרגשות השליליים האחרים ברשימה הארוכה הזו. אני לא חושבת שקרה יותר ממספר מועט של פעמים שבאמת ישבתי לי ונתתי לעצמי באמת להפנים את כל העניין הזה מבלי להיחנק. ברוגע, באהבה. להעביר הכל לגברת תינוקת היקרה שלי.
אולי אפילו לדבר אליה, למרות שאני עדיין מוצאת את זה נורא מוזר כשאני חושבת על זה שאני בעצם מדברת אל הבטן שלי.
דברים כ"כ משונים עברו עליי. דברים כ"כ משונים עוברים עליי כל יום מחדש. ימים שלמים של ייאוש,של אבל על כל מה שהיה יכול להיות וכל מה שהייתי יכולה להיות ולהשיג.. ובאותה נשימה יש גם את הימים של ריצות מהרופא לעורך דין לרווחה לביטוח לאומי.
ימים שאני מצליחה להתגבר על החוסר אמונה ואם לא להתגבר עליו אז לפחות להמשיך לתפקד חובקים ימים שהכוח אוזל והאחריות כבר פחות משנה..
הפכפכה,ולא רק בגלל מזג האוויר הנוראי בימים האחרונים.
מבולבלת,רוצה תשובות על שאלות שאני בכלל לא שואלת.שאני לא צריכה לשאול מהמקום שבו אני עמדת..
ישנתי כ"כ טוב אתמול בלילה..ישנה בתוך הבגדים שלו שישבו לי בארון. החולצה של פרויד שהוא קיבל מחבר ליומולדת. ועוד סוודר שלו ועוד פה ועוד שם.אם לא הייתי יודעת כמה כביסות בדיוק הבגדים האלה עברו אולי עוד הייתי מנסה לשחזר בראש שלי את הריח שלו..
כ"כ מתגעגעת אליו.
חושבת על הסילבסטר, אני יבלה אותו בפ"ת, בכלל את כל השבועיים הקרובים אני אבלה שם, אבל שוב המחשבות נודדות אל הסילבסטר, אל הבחורה שהוא בטח ינשק. אולי אפילו יקח הביתה או ילך אל שלה.
שונאת את עצמי על המחשבות האלה. יש לו את הזכות לעבור על כל בחורה שבא לו. הוא כבר לא שלי.
שונאת את עצמי על האהבה הזו..למה היא לא חולפת? למה הוא עדיין מצליח להחזיק ככה את הלב שלי כ"כ חזק? ועוד בלי מודע בכלל. זה מרגיז.
הסתכלתי היום בקופסאות שלי. (כן, אני מאלה שמאכסנים את החיים שלהם בתוך קופסא) הגעתי לקופסא שבה איכסנתי את המעט שהיה לי מהמלאך. זה היה..מכאיב,מרגש,זה העלה בי יותר מדי רגשות,שזה טוב, כי ניגשתי אל הקופסא הזו במטרה להשוות את האהבות שלי, להגיע אולי למסקנה שאיתו לא חלקתי אפילו חצי ממה שחלקתי עם המלאך שלי.
נתקלתיבעוד דברים כואבים בדרך, הסיבה שהדברים מאוחסנים בקופאות היא לא לשמר אותם, היא פשוט לדאוג שהם ישארו רחוק מהעין.
אבל אני שוב סוטה מהנושא, בקופסא המדוברת היה מכתב שהוא הכתיב לחברה משותפת וביקש ממנה להעביר לי.עוד לפני שהיינו זוג, הרבה לפני שהיינו זוג. מכתב נוסף שהוא כתב חודש אחרי ההכרות שלנו,מצהיר על האהבה שלו, לעצמו בעיקר כי את המכתב הזה לא הייתי אמורה לראות. ניירות עם שירבוטים שבהם הוא כתב כמה משפטים. ותמונות מודפסות שלו. התמונות שאני הכי אוהבת, שבהן הוא הכי יפה, למרות שבלי קשר הוא עד עצם היום הזה ממשיך להיות הגבר היפה ביותר שיצא לי להכיר.
ואז המחשבות שלי התחילו לנדוד למקום אחר.. היה עוד מכתב, מכתב שאבד. הראשון שהוא כתב לי בתור הבנזוג שלי.
האמת היא שאני בכלל לא זוכרת מה היה כתוב במכתב הזה, אני רק זוכרת כמה כאב לי לגלות שהוא באמת אבד..
מוקדם יותר השבוע נתקלתי בדברים אחרים,תיעוד של שיחות שלנו במסנג'ר, קצת משעשע האמת..
הרבה מאמי, הרבה דיבורים על אהבה אינסופית, בעיקר דיבורים על זה, נראה שזה היה הנושא העיקרי שעליו דיברנו.
הוא קרא לי נסיכה שלו, כמו שקרא לי גם באותם מכתבים בקופסא. כמו שקרא לי בכלל.
רק אחריו החלטתי שאני נסיכה של אף אחד, רוב הגברים תמיד כינו אותי ככה, רק אצלו היתה לזה באמת משמעות.תהייה פתאומית על האם אני עדיין הנסיכה שלו..
ואז מחשבה לא עיקבית דוחפת אותי חזרה לבן, גם הוא קרא לי נסיכה, פיפי הנסיכה. הוא טען שאני הנסיכה היפייפיה מכולן. אני לא יודעת למה לגברים יש את הצורך לומר לנו שאנחנו יפות, אולי הם חושבים שזה באמת מנפח לנו את האגו,מעלה לנו את הביטחון העצמי ותוך כדי כך מקדם את האינטרסים שלהם.
חחח כאילו הם באמת מצפים לתגובה של "אתה באמת חושב שאני יפה??!? הווו קח אותי!!"
מרגש משו.
כבר מזמזן שהוא לא קרא לי פיפי.
כבר מזמן שהוא לא אמר לי שהוא אוהב אותי, או נתן לי לגרור אותו חזרה למיטה כשהוא מעיר אותי בבוקר, מחזירה אותו לאותה תנוחת חיבוק..
כן, יכול להיות שזה באמת בגלל שמזמן הוא לא ישן איתי.
או נישק אותי..
אני מתגעגעת.
וואו, שברתי את השיאים של עצבי בחוסר עיקביות..
מחר אולטרסאונד אחרון.
זה כבר לא מרגש. ולא בגלל שכבר ראיתי את התינוקת, פשוט כי בשלב הזה כבר לא רואים אותה, היא גדולה מדי אז רואים רק חלקים ממנה והרופא רק אומר "זה עמוד השידרה שלה, וזה הזה וזה זה" ואז הוא אומר לי כמה היא שוקלת ואם הכל בסדר.
האולטרסאונד האחרון היה בחודש שישי אם אני לא טועה, היא שקלה אז 500 גרם..אני מניחה שהיא קצת גדלה מאז.
כדאי לה שגדלה מאז, אני לא מתכוונת לגדול לבד ובאמת שגדלתי מספיק בינתיים.
מה שכן.. כבר מאוחר.
ואני חושבת שהגיע הזמן שאני אפרוש לישון.
| |
אני את והיא-עוד חפירה
אתמול ישבתי עם חברה וחפרנו כהרגלנו,היא העלתה בעיה, רצון, ואני כהרגלי פירקתי.
פירקתי אותה לגורמים קטנטנים והסברתי לה מה היא בדיוק רוצה ולמה, מאיפה הכל נובע, איזה זה מתחיל ואיזה זה אולי ייגמר.
האנליזה שלי היתה נכונה,מעטות הפעמים שבהן טעיתי.
שמתי לב להרגל המגונה הזה, לפרק ולנתח, לנסות להבין כל דבר מעבר למה שנראה לעין.
אולי דווקא בגלל התכונה הזאת אני מוצאת את עצמי כטיפוס די ממורמר.
מסתכלת על הדברים מזווית כ"כ שונה משהסתכלתי פעם, התבגרתי? אנשים סביבי טוענים שכן מה שמביא אותי לפרק את עצמי לרגע.
אני מכירה את עצמי, אני צופה את עצמי, אני צופה אחרים, אני מודעת לכל מה שקורה בתוכי וסביבי בשקט מוחלט.
לא התבגרתי, פשוט השתניתי.
מה שמביא אותי לשאלה אחרת לחלוטין. חברה אחרת שלי שאלה אותי פעם אם אני חושבת שאנשים יכולים להשתנות ואם כן, איך מתבצע השינוי, פה נכנסנו לוויכוח, היא אומרת שהיא חושבת ששינוי זה תהליך טבעי, אני חושבת ששינוי זה תהליך של בחירה, זה לא סתם קורה שקמים בבוקר ומשתנים, קמים ומשתנים מתוך בחירה לשנות דבר מסויים או להיכנס או לצאת מסיטואציה שמחייבת לקחת החלטה לכל כיוון שהוא. אני בחרתי להשתנות לפני שנה, את זה אני יודעת בוודאות.כשמצאתי את עצמי שוכבת לבד על הקרשים שנשארו מהחיים שלי בלי שיהיה מי שינסה להרים הבנתי שאף אחד לא יציל אותי ואני זה כל מה שיש לי,הקרשים האלה לא היו בשבילי, בחרתי לקום.
בחרתי לחיות בצורה כלשהי, קיוויתי לחיות עד הגשמה מסויימת.
רציתי לממש את מה שיכולתי,מתוך כל הבעיות והאירועים ששינו הכל, הרבה דברים עדיין לא הגיעו למימוש, הרבה דברים שכרגע תופסים מקום מאוד שולי ואולי אני באמת לא יוכל לממש אותם אף פעם. אבל בחרתי לרצות. בחרתי לנסות. בחרתי לעשות.
וזה יותר משעשיתי חיים שלמים.
השינוי האחרון..גם בו בחרתי, בנקודה אבודה שאני מתקשה למצוא בזיכרון שלי..רציתי לקחת את הדברים לנקודה שבה אני יכולה להתמודד עם כל מה שעתיד לבוא.
אני עירית.
אני זו שתמיד נוחתת על הרגליים.
גם מכאן.
ואת זה אני אזכור גם כשהזיכרון שלי ישחק לחלוטין ואני כבר לא אזכור מה היה ולמה, יש דברים שטבועים מעבר לזיכרון.
מי ייתן והוא ישאר לי לעוד הרבה זמן. בלי סלקציה. לזכור עד תום.
התחלתי לכתוב, לתעד.
אומנם הרבה מהחיים שלי כבר מתועדים פה, בבלוג הזה, אבל אני מנסה לתעד בצורה ספציפית יותר.
אני לא יודעת איך זה באמת מתקשר אבל הכל איכשהו התחיל בגברת תינוקת.
מהרהור הזה של השלמה והפנמה. והאמת? אני לא מפנימה בכלל. אני יודעת שאני בהריון. אני מרגישה אותה בתוכי,דואגת שאני אזכור שהיא שם בצורה די אלימה אם יורשה לי לציין.אני טובעת בסידורים בשביל לתת לה רמת חיים כלשהי,רצה בזמן שהגוף שלי מתפרק.
אבל אני לא באמת מפנימה. אולי רק כשאני יחזיק אותה אני באמת יבין שהיא שלי, שהיא יצאה ממני אחרי שסחבתי אותה בתוכי בזמן שהיא מפתחת תא ועוד תא עד לשלמות. הפאניקה שהרגשתי בחודשים הראשונים כשחשבתי על זה שיש שם יצור חי נעלמה,
כשאני חושבת על זה הרגשות שמתגלים לי הם בעיקר דאגה ושמחה ואולי גם תקווה.
הכל יצא לי הפוך, הכל יצא לי לא נכון.אבל יצא בסופו של דבר מה שיצא,
וממה שיצא אני יוציא את המיטב.
בשביל גברת תינוקת היקרה.
מי ייתן ויום אחד אני יצליח לתת לה את העולם.
אנחנו ניתן לה את העולם.
| |
בינתיים.
הלב שלי שבור.
נמאס לי להתעמק בזה שהלב שלי שבור.
אני חרמנית.
בזה אני דווקא לא מתעמקת.(חוץ ממתי שאני מנסה לשכנע את דני/נטע/ערן/שירן/ג'ולי לספק אותי מינית.)
רע לי.
גם בזה נמאס לי כבר להתעמק.
זה לא שכמה שאני אבכה ויחפור הדברים באמת ישתנו, המציאות היא מה שהיא.
אבא שלי הומו.
זה לא חדש.
אין לי כסף לנשום.
גם זה לא חדש.
כבר ציינתי שאני חרמנית?
מסתבר שחודש שביעי ושמיני הם חודשי ההריון שבהן נשים הכי חרמניות, או כמו שכבר בספרים שקראתי "תקופה שבה האישה בד"כ מרגישה יותר בתשוקה, ונהנית יותר מיחסי המין."
שילכו להזדיין.
ד"ר פיל שמן.
גם אני שמנה.
אני רוצה חיבוק.
אני רוצה יחס ואהבה אפילו יותר מבד"כ.
אני מוצאת את זה כדבר מאוד עצוב.
גברת תינוקת בועטת.
אני מתעלמת ממנה.
אני ברוגז איתה עד שהיא תצא, היא כבר מגזימה."אלוהים" ברא את האדם ביום אחד, למה לה לוקח תשע חודשים להיות בנאדם?.
אני רוצה ללדת כבר.
אני רוצה גם שוקו.
למה אין לי שוקו בבית?
אני רוצה ללכת הביתה.
אני בבית..סוג של.
אני רוצה ללכת לבית אמיתי. עם משפחה אמיתית.
אני רוצה לתקן את הכל.
אני רוצה להבריא.
אני רוצה להתחיל להקליט.
יש לי אצבעות מוזרות ברגליים..
אני מקווה שלתינוקת לא יהיו אצבעות מוזרות.
אני צריכה לקנות יתד לאקוסטית.
אין לי מוזה בכלל אני לא מבינה למה אני צריכה יתד, אני גם ככה בקושי נוגעת בגיטרה.
מעניין מה הוא עושה עכשיו..
אני מתגעגעת לשרונה ומורן ומיטל.
אני מתגעגעת לבילי.
אני מתגעגעת למייק.
למה אני מתגעגעת למייק?
אני רוצה אנשים.
אני רוצה רחוק.
אני רוצה לעשות לתינוקת חדר וורוד.
אני רוצה שבכלל יהיה לי חדר לתת לה.
כמה זמן זה לוקח?!
אני לא מרגישה טוב, לאחרונה אני מתחילה לחשוד שאני בהריון
אני עוד כמה עמודים מסיימת את הספר ה11 של מחזור כישור הזמן.
אני בכלל רוצה לקרוא את האחרון של הרלן קובן.
לא, אני לא רוצה לקרוא.
אני רוצה אצבעות נורמליות.
כל האצבעות באותו הגובה!
בינתיים..
אני מניחה שאני רק רוצה שיהיה כבר טוב.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
