היום בבוקר קמתי משינה טרופת חלומות.
חלמתי על מה שקרה לפני שבועיים,
אני ובן יושבים על הריצפה במטבח,ואני מנגנת לו את השיר שכתבתי לו אז באילת, ושרה לו עם כל האהבה שיש בי,ואז זה הפסיק, המילים הפסיקו והמנגינה המשיכה, מנגנת ומנגנת אבל לא זוכרת את המילים.
טוב, ניגנתי שיר אחר, ועוד שיר, ועוד שיר, ולשירים לא היה סוף,
נבהלתי.ניגנתי את wake me up..את השיר הזה אני חייבת לזכור,
אני חייבת,
זה היה בשבילו.
המילים לא באו,
ניגנתי כל הלילה את אותה המנגינה,
חוזרת על אותם אקורדים.
ואין מילים.
עוד חור בזיכרון.
זה היה של דים.
אני חייבת לזכור את המילים שלי אליו.
אני חייבת.
המילים לא באו.
התחלתי לבכות,בן יושב לידי ומנסה לעשות לי תרגילי הרפייה, כאילו אם אני ירגע המילים יבואו.
המילים לא באו.
נטע דואגת, לא מבינה למה אני ממשיכה וממשיכה לנגן את אותה התחלה של שיר ולא ממשיכה,
למה אני כ" כ מתעקשת.
המילים לא באו.
לילה שלם, אני כבר סחוטה מעייפות, ומבכי,
הקול שלי כבר בקושי נשמע,
אבל המילים חייבות לבוא.
לילה שלם ואני מתחננת לכל ישות קיימת לתת לי רק שיר אחד, לזכור רק אחד.
נזכרתי.
התמוטטתי.
אבל היה לי לפחות שיר אחד.
בחלום אני שוב מרגישה את ההרגשה ההיא,
שהכל נלקח ממני.
שאין לי את המוזיקה שלי.
שאין לי את המילים שהיו כל הרכוש שלי.
כל הרגש שלי.
הכל.
ואז אני חוזרת לגן שמחבר בין באזל לדיזינגוף..
יושבת על הספספל ובילי יושבת לידי, אומרת לי כמה כוח יש למילים שלי.
כמה אני צריכה לשמור על זה כי מילים זה מה שנשאר אחרי שאנחנו כבר מזמן לא כאן.
היא מדברת על תוכניות עתידיות, ואני רק חושבת על זה לפני רגע ישבתי במטבח בלי כלום.
הזיכרון איננו.
אני שוכחת על מה אני מדברת כשאני באמצע המשפט.
"נמחקת מהסמים" חלקם אומרים.
הלוואי..
גם הסמים לא לקחו ממני את המילים שלי,
המהות שלי.
מבט כולל על התמונה כולה..
כ"כ הרבה צבעים שאני לא זוכרת.
אנשים,מקומות,שמות,זמנים. ומילים..
קמתי בבוקר הפוכה.
עברתי על כל המחברות.
ולאף אחת מהן לא היה את המילים האבודות שלי.
ידיים בתוך האדמה.
מתחפרת.
האדמה לא תחזיר לי את המילים שלי.
אולי כל מה שנותר זה לקבל את זה, ליקום יש דרכים משלו, תוכניות משלו. וסיבות משלו..
אולי עם המילים יעלם גם הכאב, אני רוצה להאמין בזה.
זה שקר.
אני לא רוצה להאמין בזה.
אני רק רוצה את המילים שלי בחזרה.
בשבועיים הקרובים הוא יעבור לגור איתנו, זה יהיה מעניין.
זה לא חדש לי,גרתי איתו בעבר,
אבל אז היינו אנחנו, לא אני והוא. ומשו כאן לא עובד, החשדנות שלי נשארה,הכאב מהמעשים שעשה פעם.
לא מצליחה להשתחרר מהטינה הזו שיש בי אליו.
לא סומכת עליו.
אפילו כשהוא אומר שהוא אוהב, וכי מה כבר יש לאהוב?
הייתי רוצה שהכל יהיה כמו פעם.
שהזמו לא יגע בנו,
אבל יש את הרצוי ויש את המצוי,
והם לא תמיד תואמים.
ולפעמים אני רק רוצה שיבין אותי ויתן גם לי להבין אותו..
שגלי לא תגדל בבית שבו אמא ואבא רבים כל הזמן.
ובסוף..
כמה הריבים ה האלה באמת משנים כשאוהבים?
חוץ מאת הכל.
מקווה לטוב,
כ"כ מקווה,הפעם זה כבר לא בשבילי.
בשביל גלי היפה שלי.
יהיה טוב.
חייב להיות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
