האמת היא שלא באמת חשבתי שאני אי פעם אצטרך לחזור לכתוב כאן, ששוב אני אמצע את עצמי חסרת כל מענה,
אני אתחיל בעדכון.
בפעם האחרונה שכתבתי כאן היתה לי גלי קטנה, גלי הקטנה הפכה להיות גלי הגדולה, ולא כי היא כבר כמעט בת שנתיים וחצי, פשוט כי אחריה נולד עוד קטנטן, המשפחה שלי מפורקת, אני מפורקת. בעוד שבועיים הייתי אמורה לחגוג אחלה של שלוש שנים עם מי שאמור להיות בעלי, רק שהוא החליט שזה לא מתאים לו, בפעם המליון, שוב הוא לא שם, שוב הוא לא כלום, והוא משוכנע בכל מהותו שאני הכלום כאן, שאני לא שווה כלום, שאני עוד הרבה דברים שכבר אין לי את הכוח לחזור עליהם.
חסרת מענה.
הצרכים שלי נשארו תלויים באוויר, בכלל, אני לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שהרגשתי מיוחדת, או אפילו סתם אהובה.
הביטחון העצמי שלי מחמיר מיום ליום והמוטיבציה שלי נעלמת עם כל האויר שיוצא לי מהמפרשים.
אני שוב,
ושוב
ושוב
ושוב
ידעתי שזה יגיע שוב, למרות ההבטחות, ולמרות הדיבורים,רק לא חשבתי שזה יגיע ככה ובטח לא עכשיו.
לילדים שלי אין בית.
לי אין בית.
יש לי צעקות שאני חוטפת, ויש לי מי שדואג להוריד אותי יותר יותר מטה
בפעם נראשונה בחיים שלי אני יודעת מה זה התנקשות רגשית.
אני חרא של אמא.
ככה הוא טוען לפחות 70 אחוז מהזמן, וזה שאני האמא הכי טובה שאני יכולה להיות וזה שאני מתנהלת הכי טוב שאני יכולה עם האמצעים שיש לי והמציאות שמקיפה אותי נראה כלא מספיק.
אני כ"כ דפוקה שאני מבינה למה הוא מתקשה לתת לי, ואני כ"כ דפוקה שאני גם משתכנעת כשהוא גורם לי להרגיש שלא מגיע לי יותר ממה שאני מקבלת.
כי שוב חזרנו לכלום עכשיו.
מה אני מקבלת? פשוט כלום.
אני ישנה אצל ההורים שלו, איתו, ועם שני הילדים שלנו.
אני מרגישה בסביבה עויינת, בסביבה שאני יודעת שהיא לא טובה לא לי ולא לילדים שלי,
סביבה לחוצה, קולנית, ואלימה מילולית.
ואין לי מענה.
שום תשובה, שום פתרון קסם.
וכל יום שעובר אני מרגישה את עצמי נכבית יותר.
כאילו שהיתה בי איזה להבה פעם, בתקופה רחוקה שאני כבר לא מצליחה לזכור, והאש נעלמה ופינתה מקום למלא ריקנות שלא מתמלאת אף פעם.
לא בע"י הרצונות שלי, לא ע"י השאיפות שלי וגם לא ע"י המלאכים הקטנים שלי.
הוא אומר לי שהוא שואב כוח מהילדים, לא ממני ולא מאף אחד אחר ושאני דפוקה כי אני בנאדם שפועל על פי רגש, כאילו שזה לא בסדר שנגמרו לי הכוחות, שזה לא בסדר שאני לא חסרת רגישות או עויינת כמו שהוא והמקום שהוא בא ממנו נוטים להיות.
בראש שלי אני יודעת שזה לא נכון,
זה לא שזה לא בסדר כי גם אני בנאדם, ואני לא חייבת להתנהל איך שהוא רוצה שאני אתנהל וא ני לא חייבת לשנות את עצמי בשביל שהוא יאהב אותי כמו שאני רוצה שיאהבו אותי.
וההרגשה שלי הפוכה לחלוטין, הלחץ דם שלי שוב בעלייה מתמדת, אנ י שוב מזניחה את עצמי. ואני כ"כ רוצה להיות מסוגלת
לא איכפת לי למה, רק לדעת שאני יכולה.שאני בסדר, שיש לי את הכוחות האלה, שיש לי את התמיכה ואת הרשת מתחתיי.
ואין לי.
אני רוצה להיות מסוגלת לשאוב כוחות מהילדים שלי, זה רק מאוד קשה. כי הם לא בגיל של לתת, הם בגיל של לקבל,
והם צריכים לקבל כלכך הרבה יותר ממה שהם מקבלים.
אם זה אהבה, או יחס, או כל דבר אחר,
מגיע להם העולם. העולם הזה שכ"כ רציתי לתת להם, וגם אם לא עולם, אז לפחות רציתי לתת להם משפחה נורמלית, שיש בה גם אמא וגם אבא,
כאלה מאוחדים..
אני מתאכזבת מעצמי מרגע לרגע,והמקום היחיד שלי להתפרק הוא בשיחת טלפון מדי כמה ימים עם איזה חברה או שתיים,
שכחתי את המשמעות של הנאה והכרתי את המשמעות האמיתית של געגוע,
לזמן אחר
למישו אחר
לסביבה אחרת
פעם אחת, רק אחת,
אני רוצה לדעת שאני יכולה ועד הסוף.
ואני לא יודעת איך עושים את זה, איך מרגישים ככה.
אני רוצה כבר שקט, עם כל הסדר ההפוך של החיים שלי, אני כבר מזמן בשלב של לרצות יציבות,רוגע,
ואני באמת מתחילה לתהות, יבואו ימים כאלה בכלל?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
