בני אדם הם כמו דולפינים, כשהם נכנסים למים הם נרטבים.

פרש הברונזה:
ספר על סנט פטרבורג בזמן מלחמת השניה. קניתי אותו לפני שנסעתי לשם בקיץ כי חשבתי שזה יהיה נחמד לקרוא ספר על העיר שאני הולכת לשהות בה.
היה מצור על סנט פטרבורג במלחמת העולם השניה, זה אפילו התדרדר לקניבליזם. זה יכול להיות נושא מאוד מעניין לכתוב עליו ספר ונורא חיכיתי לקרוא אותו.
אכזבה עמוקה.
פאולינה סימונס היקרה, יכולת לכתוב על קניבליזם ונאצים, אבל לא. את כתבת ספר מזדיין על חיים של נערה מתבגרת!!! ומילא ספר התבגרות ממוצע, את הכנסת לשם כל סטיגמה רדודה על רוסים שיכולת למצוא!!
"היי אני דאשה, לאחות שלי קוראים אנסטסיה, ולאח שלי קוראים פאבל. אנחנו גרים עם סבא וסבתא בדירה קטנה ומתפרקת ומזל שיש לנו חדר שלם לעצמינו בכלל. אח שלי רוצה להתגייס לצבא ולירות בנאצים בשביל להגן על רוסיה. כי הוא רוסי. אז בואו נאכל בורשט וחמוצים ונדבר על זה. כי כולנו רוסים. ואחותי זונה שמסתובבת בחוץ כל הלילה, כי היא רוסיה לא פחות."
הפסקתי אחרי שני פרקים. זה העליב אותי יותר מדי וממש גרם לי לכעוס שבכלל סחבתי אותו לרוסיה.

לנצח:
אני לא יודעת למה טרחתי לקרוא את זה בכלל.
תקציר:
"היי אני אבר (מה שהופך את השם של הספר למשחק מילים מבינים?!) כל המשפחה שלי מתה בתאונה, יכולתי ללכת לגן עדן אבל לא. אז עכשיו אני גרה אצל דודה שלי בבית הגדול והמדהים שלה והיא קונה לי כל מה שבא לי. אבל אני חרא אליה כי החיים שלי חרא, ואני חייבת להסתובב עם הפריקים של הבית ספר כי אני אחת כזאת בעצמי. אני יכולה לשמוע מחשבות של אנשים וזה כזה נטל. פעם הייתי מקובלת אבל בגלל הטראומה שעברתי אני לא יכולה לחזור להיות מקובלת ויפה כמו שהייתי פעם."
ואז יש חתיך מסתורי שמחזר אחריה ומספר לה שהוא היה מאוהב בה מאז ומעולם והיא אוהבת אותו גם אבל לא רוצה להזדיין איתו.
פשוט בזבוז זמן ותאי מוח.

תאונה עם אקסולוטל:

"אל תשפוט ספר לפי הכריכה שלו", נכון? אז באותו רגע חשבתי שאם הכריכה שלו דווקא עושה רושם חיובי אז מותר לחרוג מהפתגם הזה. אני אוהבת אקסולוטלים.
אחריו קבעתי לעצמי סטנדרטים בסיסיים-אם הסופרת היא אישה או\ו הדמות הראשית היא נערה מתבגרת-סביר להניח שלא שווה בכלל לבזבז את הזמן על אותו ספר.
הספר הזה הולך ככה: סמים. סמים. החיים שלי חרא ובגלל זה אני לוקחת סמים. עוד סמים. כולם חרא. סמים. עברתי טראומות ואני מתוסבכת. אז סמים.
:(
אני מודה שלא קראתי אותו עד הסוף, אבל ברצינות, מי נתן לה רישיון?!

ועכשיו אני אכתוב על הספר שהכי פגע בי נפשית אי פעם. שכחתי לציין את זה, אבל כל הספרים האלה לא מסודרים לפי מד שנאה. אני שונאת את כולם. והרף שנאה שלי די גבוהה, לא הזכרתי כאן לא את דמדומים, לא את משחקי הרעב, ואפילו לא את ליאת רוטנר. הספרים שכתבתי עליהם הם הרבה מעל כל השוג'ואים הטיפוסיים האלה.
הספר הבא הוא הגרוע ביותר, הוא פשוט טראומה נפשית.
... 

שלומצי כותבת יומן:
הייתי בערך בת 11 כשקראתי אותו. זה היה הרבה לפני שהצבתי לעצמי את הסטנדרטים שלי, אני לא יכולה לשפוט את עצמי על שבכלל בחרתי לקרוא אותו.
מסופר על שלומצי ועל שתי החברות הכי טובות שלה. ביחס לחברות שלה שלומצי תמיד כושלת הרבה יותר, ובמהלך הספר כל החברות שלה מאבדות את בתוליהן, חוץ משלומצי. שלומצי מגיעה לגיל 16, ומרגישה שהיא נואשת לקצת חיי חברה וחיבה אנושית. אז היא שוכבת עם האקס של חברה שלה או משהו כזה. העלילה די טיפוסית, וזה לא בדיוק התוכן עצמו שגרם לי לשנוא את הספר הזה כל כך, זה המסר שהוא מעביר.
הייתי בת 11, והספר הזה גרם לי מאוד להזדהות עם שלומצי (בסך הכל זה לא מפתיע, זה מה שקורה עם ספרי נוער בדרך כלל). הוא גרם לי להבין שאין מצב שעד שאני אגיע לגיל 16 יהיו לי חיי חברה עשירים, ביחס לאנשים מסביבי אני תמיד אשאר הרבה יותר חסרת חיים. הספר הזה גרם לי להרגיש שזאת המציאות, וזה העתיד שלי, וככה החיים שלי הולכים להיראות עוד כמה שנים. והכל רק בגלל שלומצי!!
אני מאשימה את הספר הזה שבגיל 11 הוא גרם לי להשלים עם העובדה שאני אגיע לגיל 16, ואני אהיה לגמרי נואשת לחיי חברה. ובגלל שכבר השלמתי עם זה אז בטח שכרגע זאת המציאות.
שלומצי אשמה באיך שהחיים שלי ניראים היום!!!
אני לא מבינה איך חוקי בכלל לשווק אותו אם זאת ההשפעה שלו על ילדות ביסודי.
ספר מזעזע. 

ואפילו התאמצתי להישמע אינטילגנטית פה. מקווה שנהנתם.