אני רק שבועיים באוניברסיטה ואני כבר מרגישה כאילו אני נמצאת בשגרה כבר חודשים. זה מרגיש נורא טבעי משום מה ולא מוזר, אם כי נורא עמוס. אני חושבת שאני נמצאת בבית רק בשביל לאכול, לישון ולעשות תרגילים.
בתאכלס - אני עושה את זה גם באוניברסיטה
הרבה זמן כבר לא יצא לי לצלם ואני ממש מתגעגעת לזה ;_; אני רוצה לעשות פרוייקט צילום מטורף ומגניב ולו בשביל הסיפוק העצמי. גם יש את כנס הצילום הארצי עוד מעט (ואיזה קטע, הוא באוניברסיטה).
גם אמרתי לעצמי שהשנה אני חוזרת ללמוד יפנית. א-י-ן מצב! אני מרגישה כאילו השארתי את החיים שלי מאחור. אני אשכרה רציתי ללכת עם חברות שלי להופעה של להקה שחיכיתי לה אולי חודש, ואני חוזרת הביתה שעה לפני שההופעה מתחילה ופשוט מתמוטטת על המיטה. יום אחרי זה קרה מקרה דומה. גם היום. אני מרגישה כאילו אני ממש נותנת פיסות מהנשמה שלי כדי להמשיך להתקיים.
עם זאת, זה יהיה ממש צבוע להגיד שאני לא נהנית. כן, הלימודים קשים. כן, אני עוד לא נכנסתי לעניינים. אבל היי - יש רגעים בשיעורים שפשוט גורמים לי שוב להאמין בעצמי ולהבין באמת למה הלכתי ללמוד את המקצוע הזה, למה אני שואפת. המתרגל שלי באחד הקורסים הוא דוקטורנט שחוקר את יסודות המכניקה הקוונטית ואחד המנחים שלו הוא פאקינג יקיר אהרונוב. אני נמצאת בפקולטה ואני מרגישה כאילו אני חיה ונושמת מחקר. לחשוב שכל הפרופסורים מלובני השיער שחולפים על פני במסדרון ממש חוקרים בעבודתם. מדהים. כן זה נשמע קצת נאיבי אפילו, אבל אני באמת מרגישה רוח....טובה כזאת.
נקודה, שאנשים מתקשרים אליה בשביל לשאול איזו בירה לקחת בבר. פייר? הוחמאתי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
