היקום שלי.

אוקיי, אני לגמרי עכשיו צריכה לשבת על חדו"א ולסיים את תרגיל הבית, אבל מצד שני אני מרגישה שאני חייבת לשתף דברים בבלוג, או משהו כזה.

כפי ששמתם לב (או לא?) ממש אין לי זמן. אין לי זמן בקושי לעצמי. אני חוזרת מאוחר בערב, וממשיכה ללמוד. אם לא, אני מתבטלת קצת ואני לגמרי צריכה את ההתבטלות הזאת. אני כבר המון זמן שלא קראתי בבלוגים של אנשים. אפילו בבלוגים שהייתי נוהגת להיכנס אליהם יום יום, שזה קצת עצוב.

ובכל מקרה.

נתחיל מזה - קניתי לוח. 

1. עכשיו אני עוד צעד אחד בדרך להיות פיסיקאית, כי הרי כל פיסיקאי מפוזר מחזיק לעצמו לוח.

2. דיי קיבלתי אותו בחינם. כלומר, עשקתי את המוכר כמו ישראלית טובה. איך? הלכתי לחנות ופתאום אמרתי לעצמי "היי! אולי יש פה לוח! תמיד רציתי לוח!". מצאתי בפאתי החנות לוח אחד ויחיד מעט דפוק ומשומש. אמרתי למוכר והוא אמר לי שיעשה לי אותו ב25 שקלים, חצי מחיר. למעשה, גם 50 זה היה ממש לא יקר אז שמחתי בחלקי וחזרתי הביתה. כשחזרתי הביתה והתניסי קצת עם הלוח, שמתי לב שהחלק הפלסטיקי מעט התכווצ'ץ' (אוקיי, זו מילה שלא כותבים. הבנתי.). התחלתי לכעוס קצת כי חשבתי שהלוח ממש דפוק, ואז הבנתי שזה פלסטיק מתקלף ותחתיו יש לוח חדש לגמרי. יאפ.

שמתי לב שאני ממש מאבדת את עצמי בשיעורים.

לא מאבדת במובן של "היי, הנה גרגר אבק מתנופף באוויר!", אלא במובן של "הו רגע. אם אני גוזרת את זה אני מגיעה לנוסחא X!!! אומייפאקינגאד!!!!"

"יואו. אם בעצם מדמיינים את התנועה מבינים למה המשוואה נראית ככה. זה כזה אדיר."

"המרצה לא רצה לפתח את המשוואה? פפט. אני אעשה את זה.

אוקיי, למה הוא פאקינג לא עשה את זה?

זה יוצא כזה מדהים בסוף (ומוביל לטריליון מסקנות נחמדות)."

ואלו היו מעט מן המחשבות של הנקודה שעוברות לה בראש, אי שם בשורות הראשונות של אולם לב, שאיך לא, נתפסות ברובן ע"י עתודאים. 

אולי המסקנה החשובה ביותר שהגעתי אליה בחודש וחצי האחרונים:

אני צריכה ריטלין.

טוב, הגזמתי. אבל יש לי בעיות קשב וריכוז רציניות.

MEH.