זה היה אמנם יום מאוד בזבזני, אבל באמת באמת הייתי צריכה אותו.
נפגשתי עם חברה שיש לה גם מבחן ביום שישי וישבנו ביחד במשך כמה שעות ללמוד, ואז החלטנו לקחת הפסקה וללכת לארומה, בתקווה להמשיך ללמוד אח"כ.
נחשו מה? זה לא קרה!
במקום זה, ישבנו לשיחות נפש עם חתולי האוניברסיטה, למשך משהו כמו ארבע שעות. יאפ. במהלך השיחה הזאת קרה משהו מוזר.
השיחה התגלגלה לדיבור על חלומות. אותה חברה לומדת מתמטיקה, אבל בתאכלס היא רוצה להגיע לתחום הרפואה.
"אז מה החלום שלך?"
"הממ...קשה להגדיר את זה. פעם, אי שם בכיתה א' נורא רציתי להגיע לחלל בעקבות גגרין (ואז היא העירה הערה על זה שזה מתאים כי אני רוסיה, ואז הזכרתי לה את באז אולדרין וניל ארמסטרונג), עם הזמן אמרתי לעצמי 'הממ וואו. להגיע לחלל זה מגניב והכל, אבל החלל עצמו! הוא כזה מגניב! מעניין מה קורה שם.' אח"כ זה התגלגל לעניין בדברים קצת יותר בסיסיים ואלמנטריים בפיסיקה, ואני חושבת שמתישהו, בעתיד הרחוק רחוק, ארצה לגלות בעצמי דברים."
"אז זה החלום שלך? להמשיך לתארים גבוהים?"
"אני חושבת שבאיזשהו מקום, עצם העובדה שאני נמצאת פה ולומדת פה, היא גם חלק מהגשמת החלום. אני לגמרי מרגישה כאילו אני מתחילה לאט לאט להתקדם לעבר המטרה אליה אני רוצה להגיע, אני לגמרי בדרך."
במהלך המשפטים האחרונים הרגשתי איך דמעות התחילו להצטבר לי בעיניים, ומתחילות לזלוג לי על הלחיים.
אני לא יודעת למה בכיתי. אין לי הסבר. אני חושבת שבפעם האחרונה שבאמת בכיתי, בכיתי בגלל משהו ממש ממש רע.
הפעם זה היה פשוט המון המון המון רגשות מטורפים שהצטברו לי כנראה במהלך הסמסטר. אני חושבת שאני באמת באמת מרגישה שאני קצת מגשימה חלום קטן (או גדול, בעצם) ואני לא יודעת איך להעביר את התחושה הזאת אליכם. אני חושבת שגם קצת פחד הסתתר בדמעות האלה. מה יקרה אם אני לא אצליח בלימודים? אני באמת באמת באמת לא יודעת מה אני הולכת לעשות עם עצמי. אני מקווה לא להגיע לרגע הזה. היא דיי הרגיעה אותי בקשר לזה (היא קצת שנה רביעית באוניברסיטה), אז אני מקווה מאוד שיהיה בסדר.
אני מאחלת לכם שגם אתם תצליחו להגשים את החלום הזה שלכם, בין אם הוא שאפתני מדי (כמו החלום שלי) ובין אם הוא קטן - אבל נורא מספק
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
