במהלך כל אותם שבועיים בהם שלושת הבנים היו נעדרים גם אני קיוויתי. משהו בי חשב שאולי הם כן ימצאו חיים והאמהות שלהם יוכלו לישון סוף סוף בשקט. כשידעו אותי שמצאו אותם ללא רוח חיים, חשתי צער וקצת כעס, אבל במחשבה שנייה - הם חזרו בסוף הביתה. הם אצלנו. כמעט צפוי שזה מה שהיה קורה, אבל לפחות אנחנו יודעים מה קרה איתם והיכן הם נמצאים.
אני לא מצפה שיהיה באמת שלום עולמי. אני לא מצפה שיתקיים עולם אוטופי בו יהודים וערבים מדלגים יד ביד ברחובות העיר העתיקה בירושלים, ואני לא מצפה שערבים ויהודים יחיו יחד זה לצד זה, מעורבבים אחד בתוך השני, ללא מעט מתיחות ואקווארדנס,
אבל אנחנו צריכים להבין שכולנו בני אדם. ונכון שהיה ויכוח אי אז לפני עשרות שנים, ומשום אנשים ממשיכים את זה, ומושכים את זה עוד ועוד.
דיי. נמאס מהמשחק הילדותי הזה של ״שלי-שלך״. נמאס מכל אותם אנשים שבטוחים שכל ערבי שהם רואים ברחוב רוצח וזה הזמן לסקול אותו באבנים ולגרום לו לסבול. חלילה אני טוענת שגושים מסויימים בצד השני בסדר. אותם רוצחים ורודנים - הם אלה שדורשים טיפול. להם מגיע עונש וייסורים.
אני לפעמים רואה פרסומים, פוסטים ותגובות של אנשים ואני נגעלת קצת. איך אפשר להיות כאלה עיוורים ולא מבינים? אתם מסתכלים על עצמכם? אתם לא פחות טובים מהם.
ברוח פרקים (הלך סביר+, תודה), בואו נשנה כולנו פאזה ונהפוך לחתולים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
