היקום שלי.

-דבר ראשון, המרצה שהכי אהבתי בקורס שאני הכי אוהבת, התחלף :( אני חושבת שכל האנשים בהרצאה הרכינו ראש היום. 

דבר שני, הוא לימד פיסיקה קלאסית והוא נורא דומה לניוטון. כל ההרצאה הראשונה אני בראש שלי: "אוקיי. הוא פאקינג ניוטון. פאקינג ניוטון קם לתחייה ומדבר על חשבון אינפיניטסימלי".

-מחר אני הולכת להרצות הרצאת דמה (הגרסא המקוצרת של הדבר המלא שאני מתכוונת להציג, באורך של רבע שעה) על המפץ הגדול והתגלית של האבל. אני הכנסתי סרטון ממש מגניב, ואפילו יהיו אפקטים (!!). אני משקשקת מפחד, אבל יהיה כיף! זו אמורה להיות הרצאה אחת מתוך סדרה של הרצאות (אל תגזימו. משהו כמו 5), ואני עוד צריכה להבין איך הכל ישתלב עם הלימודים, אבל יהיה פנאן!

-היום היה לי בוחן ראשון אי פעם באוניברסיטה. היה לי זוועה. כלומר, אני יכולה לזמר את הרקע התיאורטי, אני מבינה היטב את הרקע התיאורטי של כל הנוסחאות האלה והגרפים בסטטיסטיקה, ויש לי אחלה בחלה ראייה פיזיקלית - אבל אני ממש לא מבינה איך משתמשים בחרא הזה של הסטטיסטיקה. גם למדתי הכל לבד מחוברת שדיי זורקת אותך למים (בעיקר כי פספסתי כנס ממש חשוב לפני הלימודים, כי עתודה וזה), ובאמת הצלחתי להבין דברים, אבל נורא קשה לי ליישם. אני מקווה שזה יסתדר כי אני לא יכולה להמשיך ככה :S

נקודה, שהיום ישבה בחדר הפופים בפקולטה וגילתה שהיא בעצם יושבת בחדר מלא עתודאים והיא כבר התחילה לחשוב שהיא עתודאית בדד בפקולטה (בלי להכליל את ילדי הבר מצווה שיושבים לידי בהרצאות). כמו כן, הם קראו לי צעירה כי אני שנה א'. לא חשבתי שזה יגיע כזה מוקדם

אני אמרתי שאני רוצה שזה יצליח. אני נורא נורא רוצה. אתמול כשנפגשנו הוא ממש נפתח אליי וזה היה דיי חסר, כי עד עכשיו רק אני פחות או יותר נפתחתי בפניו, והייתי איתו בהרגשה כזאת שאני לא באמת מכירה את הבן אדם. משום ציפיתי יותר להתקרב אליו, ובאמת הרגשתי חיבור יותר חזק, ואז אני עוצרת את עצמי. נכנסת לחרדות, לא יודעת מה לעשות ובעיקר בורחת עם הזנב בין הרגליים.

אח"כ בדיעבד אני נורא מצטערת שלא ניסיתי להתקרב יותר, שלא הרגשתי יותר בטוחה בעצמי. 

אני מרגישה ממש מקולקלת בקטע הזה.

לגמרי הייתי מתחלפת עם סקוט. כלומר, פאקינג רמונה.

נקודה שיש לה ממש על המחשב קבצי PDF מלאים של ההרצאות של פיינמן על פיסיקה.

הו, היתרונות שבלהיות סטודנטית לפיסיקה

אני רק שבועיים באוניברסיטה ואני כבר מרגישה כאילו אני נמצאת בשגרה כבר חודשים. זה מרגיש נורא טבעי משום מה ולא מוזר, אם כי נורא עמוס. אני חושבת שאני נמצאת בבית רק בשביל לאכול, לישון ולעשות תרגילים.

בתאכלס - אני עושה את זה גם באוניברסיטה

הרבה זמן כבר לא יצא לי לצלם ואני ממש מתגעגעת לזה ;_; אני רוצה לעשות פרוייקט צילום מטורף ומגניב ולו בשביל הסיפוק העצמי. גם יש את כנס הצילום הארצי עוד מעט (ואיזה קטע, הוא באוניברסיטה).

גם אמרתי לעצמי שהשנה אני חוזרת ללמוד יפנית. א-י-ן מצב! אני מרגישה כאילו השארתי את החיים שלי מאחור. אני אשכרה רציתי ללכת עם חברות שלי להופעה של להקה שחיכיתי לה אולי חודש, ואני חוזרת הביתה שעה לפני שההופעה מתחילה ופשוט מתמוטטת על המיטה. יום אחרי זה קרה מקרה דומה. גם היום. אני מרגישה כאילו אני ממש נותנת פיסות מהנשמה שלי כדי להמשיך להתקיים.

עם זאת, זה יהיה ממש צבוע להגיד שאני לא נהנית. כן, הלימודים קשים. כן, אני עוד לא נכנסתי לעניינים. אבל היי - יש רגעים בשיעורים שפשוט גורמים לי שוב להאמין בעצמי ולהבין באמת למה הלכתי ללמוד את המקצוע הזה, למה אני שואפת. המתרגל שלי באחד הקורסים הוא דוקטורנט שחוקר את יסודות המכניקה הקוונטית ואחד המנחים שלו הוא פאקינג יקיר אהרונוב. אני נמצאת בפקולטה ואני מרגישה כאילו אני חיה ונושמת מחקר. לחשוב שכל הפרופסורים מלובני השיער שחולפים על פני במסדרון ממש חוקרים בעבודתם. מדהים. כן זה נשמע קצת נאיבי אפילו, אבל אני באמת מרגישה רוח....טובה כזאת.

נקודה, שאנשים מתקשרים אליה בשביל לשאול איזו בירה לקחת בבר. פייר? הוחמאתי.