היקום שלי.

הגעת לפקולטה הנכונה כאשר:

מישהו מהלימודים: "היי, מישהו יושב לידך?"

אני: "לא, מוזמן לשבת!"

"אני מרגיש ממש בא מזל השבוע! גם הגעתי בדקה התשעים ונשאר לי מקום בשורות הראשונות, גם יש ספיישל דוקטור הו וגם הרצאה של מריו ליביו התותח."

דרך אגב, מריו ליביו חתם לי על הספר שלו שיש לי.

הו כן!

דיברתי היום עם מישהו מהלימודים והוא אמר משהו כזה:

"אני לא מאמין שעד לפני כמה חודשים הייתי צריך להתמודד עם ספרות, והנה אני עכשיו יושב פה ורואה את זה *מצביע על לוח מלא במשוואות. במקרה דיפרנציאליות, אבל זה לא משנה*. אני לא מעריך את זה מספיק."

ואני ממש הזדהיתי עם זה.

עם כמה שזה עמוס וקשה, זה מעניין. זה גם לא לשבת מול סיכומים וללמוד דברים בע"פ. אני זוכרת שכשהייתי לומדת למבחנים רבי מלל הייתי קוראת חצי שעה דברים מהמחברת, וגם בצורה אווילית, ואז מורחת את כמה שעות ושוב לומדת קצת. זה הגיע למצב של "אוקיי. אני אלמד את הפסקה הזאת והזאת והזאת, ונהמר על לא ללמוד את הנושא הזה בכלל." (למעשה, אני חושבת שבבגרות האחרונה בהיסטוריה "למדתי" ממש חצי מהחומר, אולי קצת יותר, וקיבלתי 88. אה לך משרד החינוך!).

תרגילים במתמטיקה הייתי יכולה לפתור שעות ברצף. אולי אפילו 4-5 שעות (ואולי זה כי לא עשיתי שיעורים כל השנה. חיחי).

גם כשהמרצים מזכירים לפעמים כל מיני דברים קטנים כאלה מהעולם שלנו (וגם מהעולם הקוונטי) זה גורם לי לחשוב על כך שכל הדרך המפרכת הזאת (אבל שוב, המעניינת) תשתלם בסופו של דבר.

<זהירות, הסבר פיסיקלי ahead>

אפילו הדברים הכי פשוטים כמו לצעוק לתוך פסנתר. כן כן. נכון שאם תצעקו לתוך פסנתר פתוח אתם תשמעו את הפסנתר "מנגן" את את הצעקה שלכם? למה? לא, "הד" זו לא התשובה, אבל הנה הסבר קצת יותר מספק: 

הקול שלכם מורכב מכמה רבדים. בעצם, כל רובד כזה מרעיד את האוויר בצורה אחרת (או תדירות שונה, אם אתם לא "פיסיקהפובים"), כך ששילוב של כל הרבדים האלה יתן את הצליל שהוצאתם. הפסנתר הוא כלי מיתר, למקרה שלא ידעתם, בתוכו יש המון המון מיתרים. כל מיתר מגיב לסוג אחר של "רעד" (או שוב, תדירות). כך שכשתצעקו לתוך הפסנתר, כל הרבדים בקול שלכם ירעידו את המיתרים הספציפיים שמתאימים לתדירויות שהוצאתם, כך שיתקבל בדיוק הקול שלכם!!! איזה אדיר!!!! (אני חושבת שבאותו שיעור אני וידיד שלי אמרנו ביחד "וואו איזה פאקינג אדיר". קדימה, עכשיו תורכם.)

<סיום הסבר פיסיקלי> (זה היה אמור להיות עם /, אבל העריכה של ישראבלוג לוקחת דברים ביתר רצינות)

אני מרגישה שאני כל הזמן מדברת רק על הלימודים ונעלמו לי נושאי השיחה. או שאני מדברת על חברים מהלימודים, או דברים שעשינו ביחד, או על תל אביב, או משהו ממש מצחיק שהמרצה אמר (ויש המון!!! אפשר לכתוב ספרי ציטטות שלמים של מרצים מהפקולטה), וכל מיני דברים אחרים, ואז כשאני יוצאת עם חברות שלי ביום שישי, איכשהו תמיד זה מתגלגל לשיחות צבא שכאלה (דרך אגב, כמעט כל החברות מהמעגל הקרוב שלי עדיין לא התגייסו. והן עדיין ישתחררו לפניי) ואני מרגישה קצת לא קשורה. שיתפתי אותן בכך והן אמרו שזה לגיטימי, ומצד שני - אני עדיין מרגישה לא קשורה. 

זה גם לא רק זה. גם קודם הייתי דיי בוגרת ביחס לאחרים בגילי, ותמיד הייתי בסביבה של אנשים מבוגרים, בעיקר בגלל תחומי העניין שבחרתי לעצמי (לכו פעם אחת להרצאה של המועדון האסטרונומי ותבינו על מה אני מדברת), אבל עכשיו שזה ממש נהיה חלק מחיי, אני מרגישה מעין "ירידה ברמה" כשאני יוצאת ביום שישי עם חברים. ואני ממש לא אמורה, הם חברי נפש שלי ואני רגילה לעשות איתם את כל הדברים האלה, זה פשוט נורא שונה עכשיו.

נקודה, שיותר מדי אנשים שהיא פגשה השבוע היו בטוחים שהיא התגייסה כי ראו אותה על מדים. חיחי.

אפרופו עתודה, הייתי בתל השומר שבוע שעבר והגעתי למסקנה שמדור עתודה זו פשוט האגדה האורבנית של תל השומר. אף אחד לא יודע איפה זה, כולם שמעו שמועות על המקום, ולכולם יש בת דודה ששרתה שם, אבל אף אחד לא באמת יודע מה המיקום הגאוגרפי של המדור. חשוד.

שונאת פוסטי שירים.

אבל זה. זה קסום.