היקום שלי.

"אם את תרצי לעסוק בקוונטים, כדאי שתדעי הסתברות."

אני לא יודעת למה, אבל אני עד היום לא שוכחת את זה, אולי כי כל התיכון ("כל"...זה היה בדיוק כמה חודשים אי שם בכיתה י') אני התלוננתי על הסתברות, ועכשיו בשבוע וחצי סיימנו את כל החומר של התיכון פחות או יותר. יאי לי. לא, זה לא לא נורא. זה בהחלט...אוקיי, מגעיל. 

יאפ. יש לי תרגיל להגיש מחר ולא התחלתי אותו. מצד שני, הלימודים מתחילים בשלוש

חשבתי על משהו. אני יודעת, אני יודעת..."לשלוח חיים בקנדי קראש לאנשים שאין להם חיים חוחוחוחו". אבל היי, תחשבו על זה ששני אנשים חסרי חיים שולחים אחד לשני חיים. או שזה חתיכת פרדוקס, או שמצאנו דרך לעשות אנרגיה מכלום :O

או שבמחשבה שלישית זו אנרגיה שלילית והיא מתקזזת. באסוש.

עוד נקודה ששכחתי להזכיר, ביקרתי בתיכון לאחרונה (ואפילו פעמיים בשבוע אחד, כי באתי לערב אמצע הממש מגניב של מגמת קולנוע. הייתם נפלאים פשוט, אם כבר לא שמעתם את זה ממני). כשסיפרתי למורים ראנדומליים שפגשתי שאני לומדת פיסיקה, הם הגיבו כך:

"וואוווווווו! בהצלחה!"

אבל מה שהם באמת התכוונו: "לול, אל תשכחי להכין את הווזלין."

[זה גם חוזר באופן רפיטיטיבי עם פקידים בבנק כשאני באה לשלם את השכ"ל]

נקודה, 

שמודה שהיא ממש אוהבת פוינטרים. ממש ממש, בלי שום ציניות. זה כזה מקסים.

[את הפרוייקט במחשבים אני אוהבת קצת פחות]

מדע, באופן כללי, רק מציג לך דברים. עם כמה שאני נוטה להאמין למדע, ובדר"כ מאמינה לתאוריות שונות ודברים אחרים שאני קוראת עליהם ברשת ובספרים, גם לי עולות ספקות לפעמים. קורה שאני לפעמים חושבת שאולי אין בכלל דבר כזה אלקטרונים, ושקווארקים זה בכלל נונסנס. מותר להיות ספקנים. להיפך - אפילו רצוי. זה יהיה נורא עצוב אם אנשים יתחילו להאמין לכל מה שמספרים להם. 

למה אי אפשר ליצור מצב שהוא 50-50? ביקום נורמאלי, קיימת סובלנות. מקבלים דעות ואמונות מגוונות. במערכת חינוך מתוקנת נותנים הזדמנות לשני הצדדים: גם לצד הרוחני, וגם לצד המדוייק (שבואו נודה, גם הוא לא ממש מדוייק, אבל זה לדיון אחר). 

מה שאני מנסה להגיד זה שזה לא הוגן. זה לא הוגן שאבולוציה, ואמנם אני לא ביולוגית אבל זו בהחלט תיאוריה מבוססת היטב, לא תילמד בבתי הספר. אבולוציה היא אבן בניין בסיסי בביולוגיה. 

אנשי הדת רואים את האבולוציה בתור תורה פסולה. הם מעדיפים שלא להאמין לה, ולדבוק במה שהם חושבים לנכון. 

מצד שני, תנ"ך זהו מקצוע חובה שיש ללמוד על מנת להיות זכאי לתעודת בגרות. 

צריכים להפסיק את המונופול הדתי הזה.

מחר מתחיל סמסטר חדש. אני ממש שמחה למען האמת...עם כל מה שזה אומר: שוב לחץ, שוב תרגילי בית, מועדי ב', פרוייקט במחשבים, אני אפילו לא מדברת על המעבדות שמערערות את מצבי הנפשי. אבל למה זה טוב?

א', אראה אנשים שלא ראיתי הרבה זמן. אנשים מתפספסים בתקופות מבחנים.

ב', חומר חדש! יאי! זה יהיה נורא מרענן.

ג', להתרחק מהבית. 

אני פתאום הבנתי כמה כיף להיות מרוחקת מהבית. אני לא מסוגלת להיות בבית הזה יותר. עם כמה שאבא שלי דיי אדיר, ושאוהבים אותי, ושאם אני לא בבית אחרי שבע-שמונה בערב מתחילים לדאוג שאני לא מגיעה הביתה כי מתגעגעים אליי...נמאס לי מכל מיני קטעים "דווקאיים". אני מרגישה כאילו *לעולם* לא אקבל תמיכה בבית. בדברים הכי דביליים ועד הדברים הכי רציניים. כל דבר שאני מחליטה\מציעה\חושבת לעשות\מבקשת, תמיד יבוא בזלזול וקטילה נורא פוגעניים. אין לי את ההרמוניה הזאת עם בני המשפחה, שאנחנו באותו ראש, שאנחנו ממש מסוגלים להחליט החלטות יחד...זה לא עובד ככה. כולם נגדי, לא משנה מה פחות או יותר. לפעמים אני מקבלת תמיכה מאחותי, אבל גם זה לא תמיד. 

והיי, זה נורא פוגע. זה בסדר לא להסכים לדברים שיוצאים לי מהפה. לגיטימי, גם אני לא מסכימה הרבה פעמים עם דברים שאתם אומרים. אבל היי - לפחות תנמקו למה אני טועה. אל תעשו לי בדווקא ותגרמו לי להרגיש הכי חרא בעולם! גם אני בן אדם אחרי הכל, ופאק איט, יש עליי את הDNA שלכם. אין לכן טיפה, כלשהי, של חמלה? נכון שאני בדר"כ בן אדם חזק ובהחלט מסוגלת לסחוב על עצמי מטען, אבל כשזה בא מכם, מהאנשים הכי קרובים אליי (או שאמורים להיות כאלה), זה צורב.

אני חושבת שמאז שאני באוניברסיטה יצא לי לבכות הרבה יותר. אני לא יודעת מה קורה. באופן כללי, גם בגלל כל הבעיות עם אחותי אני בוכה הרבה יותר בשנתיים האחרונות (בהתחשב בזה שקודם הייתי הבן אדם הכי שמח עלי אדמות ובכיתי בערך אף פעם. חיים יכולים להיות דבר מגעיל), אבל עכשיו זה הגיע למצב שיא. כל דבר קטן מסוגל להצית בי בכי, אפילו אם זו היאבקות עם המאטלב, ריב על פאקינג קופסאות אוכל, העובדה שאני לא מצליחה לפתור תרגיל אחר תרגיל אחר תרגיל, העובדה שההורים מעזים בכלל לדבר איתי כשאני עצבנית אחרי יום ארוך אחרי שאני אומרת להם במפורשות שיעזבו אותי בשקט...אני נהייתי אדם נורא. מה לפאקינג עזאזל נהיה ממני.

אני גם בטוחה שהם מרגישים את זה, וזה גם גורם לי להרגיש חרא עם עצמי. הם בטח חושבים שאני בת חרא שמתייחסת אליהם רע, שמאיפה היא באה עליהם פתאום. בתאכלס, אני יכולה להבין את הכעס שלהם. אני לא נמצאת בבית וכשאני חוזרת עוברת סערה מטורפת בבית, אני מסתגרת בתוך עצמי, ומסלקת את כולם ממני. 

אני חושבת שרק עכשיו פחות השלמתי עם עצמי שמשהו לא בסדר. אני לא בסדר. אני הוצאתי מעצמי את כל האנרגיות והכוחות הנפשיים כל הסמסטר והמשכתי הלאה בלי להבין שאני נותנת לעצמי להתפרק מבפנים, וזה לגמרי משתקף בתקופת המבחנים שלי. נהייתי בנאדם עצבני, מרדן.