יומנה של אומפה-לומפה.

וואו .

ממש ממש וואו .

בחיים לא תיארתי לעצמי שמטח הירי יגיע עד אליי.

באמת, ברגעים כאלה בחיים, אתה שר לעצמך את "שיר המעלות" בקול רועד, משכנע את עצמך שלשיר יעזור להרים את המורל, שלשיר יעביר קצת את הזמן ויעודד, לשווא, כמובן. אתה מעריך את מה שקיבלת בחיים.

אתה מחבק את אהוביך, אתה מנסה כבת בכורה לשמור על קור רוח למרות הלב הרועד וההולם. דמעה אחת מתחמקת ומשחררת אחרייה מטר נוסף של דמעות. רצים למטבח. האחות הקטנה יותר, בת 5, לא מבינה למה הרעש הגדול. היא תיארה את האזעקה כ"כמו ביום השואה". היא מחייכת, לא מבינה את כובד המצב. אמא משפשפת את המצח בעצבנות. מתקשרת לאבא מהטלפון הנייח. האזעקה מהדהדת באוזניים. האחות בת ה-11 עוצמת עיניים בפאניקה. אבא לא עונה. אמא פולטת אנחת דאגה חנוקה. נתערב שגם לה תקועות דמעות בגרון. הלב ממשיך לדפוק. אתה נזכר ברגעי השיא של החיים, בצחוק, בשמחות. אתה נזכר בלית ברירה גם ברגעים העצובים של החיים - בכאב, בהשפלות, בצער. האזעקה האיומה נפסקת לבסוף. כולם לא ממהרים להאנח בהקלה, מנסים לעכל את שקרה. ואז... ואז זה הגיע. בום. הייתה רקטה. היה פיצוץ. אתה מתקשר מהנייד בדאגה לחברים, כל הרשת של סלקום תפוסה. אתה רץ בטירוף לטלפון הנייח של הבית בתקווה שהוא פנוי. הוא אכן פנוי, מזל. חלק מהחברים לא עונים. אחת עונה. היא נשמעת נסערת, בוכייה. היא מודה שבכתה ודאגה בזמן האזעקה עם אחותה הקטנה מחוץ לבית. היא מספרת את הסיפור השלם. משתפים סיפורים. משחררים לראשונה לאחר האזעקה המדאיגה צחוק קטן, אמנם מאולץ, מריר, מודאג, אפילו על סף בכי, אבל בכל זאת, צחוק. אתה נושם לרווחה. מודע לזה שיכולה להיות אזעקה בכל רגע. מנתק את הטלפון, מניח בצד. ואז הגיע הרגע בו חייבים להתעדכן במצב. בידיים רועדות אתה לוחץ בשלט על כמה כפתורים והקריין מדבר. "אין פיצוץ," הוא אומר. "האזעקה הייתה רק בגלל מכ"ם רגיש."

לאחר דיעות שונות של המון אנשי תקשורת וכד', מגיעים למסקנה - "היה פיצוץ, נורתה רקטה. היא התפוצצה בשטחים פתוחים רחוק מהעיר, אך לחישובינו - זה המרחק הגדול ביותר ששלחו חמאס אל עבר המרכז."

הפסקת פרסומות.

הפרסומות היו הפסקה טובה לכל מה שקרה הרגע. מן הרגעה. אתה זוכר שתמיד לקחת את הפרסומות כמובן מאליו, עכשיו אתה מודה לאלוהים על שהוא נתן לך את ההפסקה הזאת, ואתה נאנח סוף סוף.

ההפסקה הסתיימה, חזרה לעניינים. אתה שומע, מקשיב בחדות. עכשיו אתה יודע מה לעשות -

אתה הולך לכתוב על זה בבלוג.

עריכה ראשונה - עלילות מטח הירי :

אז בזכות התקשורת והמשפחה הגדולה שלי אני ממשיכה את הפוסט בגל של עריכות (שבוודאי לא יסתיים כאן) ואני אספר לכם מקרים שקרו. המקרה שהכי הפחיד אותי היה משהו שסבא שלי שכאן עכשיו סיפר לי,

על קרובת משפחה שלו בבאר-שבע.

אתמול בלילה 13 פעמים הם ירדו למקלטים. 13 פעמים לעזאזל!! איך התדרדרנו למצב הזה?!

ושכנה של אותה קרובת משפחה, ירדה גם כן למקלט.

בעלה, חזר הביתה מאוחר מהעבודה, האזעקה בדיוק תפסה אותו באמצע שנהג הביתה.

מיד הוא יצא מהאוטו, רץ לרחוב סמוך (שהיה די רחוק מאיפה שהוא השאיר את האוטו) וביקש באינטרקום שייפתחו לו.

אף אחד לא פתח כמובן, האנשים כולם ירדו למקלטים.

רגע השיא הגיע - נשמע פיצוץ ממש ממש ממש קרוב לרחוב.

אותו הבעל של השכנה כבר ויתר, חזר לאוטו כדי לבוא הביתה מהר - אין אוטו.

הרקטה התפוצצה בדיוק ליד האוטו אז הוא פשוט רץ הביתה.

עוד משהו שסבא (שהרגע הלך הביתה :< ) סיפר לי היה שברגע שהייתה האזעקה בבניין שלו,

כל השכנים בהיסטריה יורדים למקלט.

עכשיו, סבא הוא איש פסימי בהחלט. הוא שמע את הפיצוץ ואמר שאין שום סיכוי שהוא יישרוד אז הוא פשוט בא אלינו, ובדרך הוא ראה שהמקלט בבית שלו סגור ושהשכנים שלו נאבקים עם הדלת כדי להיכנס.

נו, אולי אני אחזור לספר עוד מקרים שקרו אחר כך.

יותר מלחיץ - עריכה 2 :

אבא בתל אביב

נשמעו המון קולות כשהוא התקשר

המון קולות וצרחות והוא נשמע יורד במדרגות/רץ/הולך במהירות

הוא דיבר אליי ואמר לי

ואז השיחה התנתקה

אי אפשר להתקשר בתל אביב כי הקליטה קרסה

וככה גם אמרו בחדשות וגם אי אפשר להשיג את אבא

ועכשיו קיבלתי ממנו סמס,"הכל בסדר, אני בנסיעה, לא ניתן לטלפן בת"א ואין שם נזקים, אני אגיע עוד עשר דקות..."

ירדה לי אבן מהלב

פאק נמאס לי מכל השונאים האנטישמים המסריחים האלה

מכל הלב, 

כוווווווולםם בני אלףףףףףףףףףףףף.

גרמו לי לדאוג, הכל כל כך מתוח עכשיו...

קיבלתי סמס חדש ממישו.

עריכה 3 בקרוב.

אבא חזר הביתה בשלום, תודה לאל.

לפחות חלק מהסיוט נגמר.