יומנה של אומפה-לומפה.

אז הגיע ילד חדש.

יש לו שם, כמובן, אבל השם שלו בבלוג יהיה דילן, כי השם הזה מזכיר לי אותו בגלל איזה סיפור שהיה פעם… עזבו.

אני לא יודעת אם זאת סוג של בגידה באהבה החד צדדית החזקה שלי לקפטן אמריקה שעזב, אולי זאת רק נחמה ממנו, אבל… יש משהו כל כך אדיר בילד הזה.

משהו שאפשר להגדיר ככמעט כמו שהרגשתי כלפיי הקפטן, אולי אפילו הרגשה זהה. וכן, זאת רשמית התאהבות.

דילן, שבמבט ראשון דמה לאימו או פוני בוי שכזה, אפשר לומר ״שבה אותי בקסמיו.״

הוא התיישב מלפניי עם הפוני הזה שלו (לא יכלתי להפסיק לבהות בו, כי בבצפר הזה כולם ״ילדים טובים״ ואף אחד לא ״מטנף״ את עצמו לצד ה״אפל״) אז שחררתי כמובן את הפוני שלי שהיה תלוי באוזן.

אבל… (איך ידעתם שזה יגיע, הא?)

הוא מתחבר לכולם וזה חיסרון כי הוא מדבר עם המעמד הגבוה ולי אין קשרים עם המקובלים אט אול, ככה שקשה לתקשר. אבל האמת היא שהפעם כן דיברתי איתו (אם זה נחשב) ביוזמה לא מכוונת שלו.

אמרו לנו להרים כיסאות בסוף היום ובדרך כלל אני לא מרימה אבל בפעם ההיא (תודה לאל) כן הרמתי. אז הסתבכתי אם הכיסא (לא בכוונה, נודרת) והוא עזר לי. הוא כמעט נגע בי (והוו שיא!) או שכן נגע בי (הייתי כל כך בשוק שזה מטושטש) ואני יכולה להישבע שהרגשתי שמתפרץ לי גייזר בגוף. אני בטוחה שהסמקתי כי הפנים שלי בערו ואסור שהוא ידע את זה אבל נראה לי שהוא ראה O~O. אבוי לי.

מה שכן, אני די בטוחה שמילמלתי ״תודה״ ומיהרתי להסתלק משם, אדומת פנים!

באותו עניין,

התחלתי לשים עין על פרחה אחת (כן אותה זונה מפרשת קפטן אמריקה) רוצה גם את דילן ואין לי מושג איך ולמה ואם היא עושה לי דווקא

ותנו לי להבין,

יש פה מישהו שאשכרה מתעניין במה שאני כותבת או שפשוט באים מציצים רואים ילדה מתוסבכת והולכים(?)

פיסאאוט~~