אני עוזרת לך כל היום עם האח הקטן שלי וכשאני מבקשת לא לקחת היום את אחותי הקטנה מהגן רק הפעם ושאחותי השנייה תיקח אותה,
אני מקבלת סירוב בצעקות.
כשאני אומרת לך שהשקעתי על עיצוב של תמונה אחת המון ושואלת ״נכון שהיא יצאה חמודה?״ את מביטה על התמונה במבט נגעל ואומרת ״עא״ באדישות והולכת מהחדר, כאילו כלום.
כשאני מתלוצצת שאני יכולה להיות דוגמנית את אומרת שאין לי פוטנציאל בתור דוגמנית כי ״אני נמוכה מדיי״.
והקש ששבר את גב הגמל היה שאחריי שהתחננתי ממך ומאבא לא לבוא לקונצרט המטופש היום כי הנוכחות שלכם מלחיצה אותי, אתם בכל זאת באים ובתירוץ הכי טיפשי ששמעתי - ״אולי שנה הבאה כבר לא נהיה כאן כדי לשמוע קונצרטים״. מה שעשוי להיות נכון, אבל זה בכל זאת התירוץ הכי מטופש ששמעתי בחיים.
אז נמאס לי. את כנראה לא מבינה את כוחן של מילים וכמובן של מעשה.
ויודעת מה? נמאס לי גם מלסלוח לך בכל הפעמים. את היום הזה אני אזכור.
את אדם רע. ואני אברח מהבית ואזכיר לך את היום הזה,
ואת תדעי שאת אשמה.
ואת תקחי אחריות, כי היא תהיה מוטלת על כל אחד מבני הבית. כולל אותך.
עכשיו אני צריכה ללכת לקונצרט המטומטם של אחותי ושל כל מי שמנגן בגיטרה, ולנגן באמצע בפסנתר בין כולם.
נמאס לי. לא רוצה לבוא. שייזיידנו כולם.
פיס ✌.
עריכה - גם המורה שלי לפסנתר אפילו לא באה. זהו סופית אני נשארת בבית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
