איפה היינו ומה עשינו

מי היה מאמין, כבר שבועיים אנחנו בבית.

הכל נורא מוזר פה. הכבישים הרגועים כל כך שחייבים לסוע בהם עם כיוון התנועה ולציית לכל הרמזורים, המחסור הבולט בריקשות, המסעדות הנקיות שמתמחות בדרך כלל במשהו ספציפי ולא בתפריט מעורב ענקי, הפחים ברחובות, הטלויזיה, הסופרמרקט, מתגי החשמל ההפוכים, צלצולים של פלאפונים, היעדר הקבצנים המציקים ברחובות, היעדר ההצקות בחנויות, העדר יראת הכבוד כלפינו כתיירים, העדר החופש המוחלט. כמה שישראל שונה.

אחרי ½7 חודשים בהודו הכל בארץ נראה פתאום כל כך שולי. למי אכפת מלשדרג את הפלאפון כשבהודו אנשים מסתדרים גם בלי טלפון בבית, ולמי אכפת מבגדים חדשים – בהודו אנשים מסתדרים גם בלי בית. רק אחרי שהגענו משם אנחנו יכולים להבין מה באמת משמעותה של תרבות השפע – העושר הבלתי נדלה של הכל מהכל, יש כל מה שנרצה ותמיד נרצה עוד, אף פעם לא נסתפק במה שיש ותמיד נשאף ליותר. לא כמו בהודו. נכון, גם שם יש שאיפה להרוויח עוד כסף, וגם קיימת חמדנות איומה, אבל שם החמדנות הזו משרתת את הרצון לחיות טוב בלי להאלץ לחיות מהיד לפה. כאן זה לא בדיוק ככה.

ואיזה אנשים יש בהודו... האמת, עוד לא החלטתי מה דעתי לגביהם. אני כל כך אוהבת את ההודים, אבל גם לא אוהבת אותם. הם מציקים נורא, נודניקים איומים, שקרנים ורמאים מצוינים, לא מכבדים פרטיות, לא שומרים על הגיינה במסעדות וניקיון ברחובות. אבל בה בעת הם אנשים מדהימים. הם יכולים אולי לשקר לנו בעיניים כשהם מוכרים לנו משהו במחיר מופקע ומבטיחים שזה הכי זול בשוק, אבל מיד אחר כך לחייך אלינו בתמימות, להזמין אותנו לכוס צ'אי ולארוחה גדולה בביתם. הקבצנים ההודים יכולים להיות אומללים נורא, אבל בינהם אפשר למצוא גם את האנשים המאושרים ביותר בעולם, שמחים במה שיש ומקבלים את זה שאין. הם ילדים קטנים, סקרנים מכל דבר, ובעיקר מקבלים את העולם כפי שהוא.

אז זהו, נגמר הטיול, והחיים ממשיכים. צריך למצוא עבודה, לעשות כסף, לבחור מסלול לימודים. הודו היתה הפסקה מהחיים, רגע של חופש מוחלט מהכל. היה נפלא, אבל כבר לקראת הסוף הרגשנו שהאופוריה צריכה להסתיים מתישהו. וכמה שהיה לנו עצוב וידענו שנתחרט, רצינו כבר לחזור לחיים האמיתיים כאן בארץ. הרי בהודו היינו תיירים, ובסופו של דבר חינו חיי עשירים שלא צריכים לעבוד וחיים מהחסכונות שלהם. זו היתה אשליה של חופש טוטאלי, ונהננו ממנה עד כמה שיכלנו. לא הייתי רוצה לגור בהודו, אבל הייתי רוצה מאוד לחזור לשם בעתיד, לראות חיים אחרים, לקבל שוב את הלם ההשוואה שבין החיים שלנו לשלהם, להבין מחדש שאפשר גם אחרת, ולצאת שוב מאושרת במה שיש לי.

אז זהו, נגמר הטיול, נגמר הבלוג. מצטערת בפני כל מי שכתב לי תגובה ולא עניתי לו כי לא היה אינטרנט או לא היה כח או שכבר עבר הרבה זמן מאז התגובה. והמון תודה לכל מי שכתב - כל פעם שמחתי מחדש לכל תגובה חדשה, וגם לאלה שלא נכתבו כאן אלא באימייל או בעל פה.

עד הטיול הבא,

עפרי