"על הכוונת: צפו בחיסול אחמד ג'עברי..... מחדשים את הביטוח המקיף לרכב? קבלו הצעה ב-30% הנחה ".

בום.

אני סותמת את האוזניים שלי וכנגד כל הסיכויים הפרסומים ברשתות לא מותירים לי ברירה אלא להיחשף לזוועות האלה.

אמא דוחפת את ילדתה בת ה-10 להתגרות ולצווח לעבר חיילי צה"ל, בתקווה שמלבד שריקות הטילים שקורעים את השמיים יישמעו גם קולות אנושיים פתאום.

סטודנטים ערבים- ישראלים באוניברסיטת חיפה עמדו בדומיה כאות הזדהות עם תושבי עזה ואחמד ג'עברי, בתגובה ניצבו מולם מספר תלמידים שהחלו לשיר את 'התקווה'.

ועשרות, מאות, אולי אלפי סטטוסים צפים בפייסבוק- "הסיפור כאן נהיה קצת מפחיד" , "אין לי ארץ אחרת , גם אם אדמתי בוערת", "עברתי תאוריה" .....
 

אנחנו סך- הכל עצמים קטנים ושוליים, כקורות התמיכה של מסלול הבאולינג, נפגעים מהכדור הגדול והכבד כשעיוור הוא זה המשחק את המשחק.

אנחנו מטומטמים מספיק להילחם מלחמות של אחרים, כאזרחים. אז בואו כולנו נהיה גם מטומטמים מספיק להאמין שמתישהו הן יפסקו.

מכל התמונות הציניות של יוצרי הממים בהקשר הזה, אני בוחרת להאמין בזו כאילו כך זה היה: