|
| 9/2012
האדם הקטן של החברה
אני, בנסיון נואש להיות עצמאית, מצאתי לפני חודשיים עבודה בתור מזכירה, מנהלת חשבונות, מנהלת משרד תקראו לזה איך שאתם רוצים.
ומאז, אני סובלת.
השיער שלי נושר מרוב לחץ.
אני מקבלת בערך 30 אנשים כל יום למשרד, שבאים לשלם [במיוחד עכשיו עם פתיחת שנת הלימודים] ולכל אחד יש בקשות משונות מאוד.
"תעשי לי את זה ל12 תשלומים אבל חצי מהם תבטלי" [מה?]
יש מעט מאוד אנשים, שבאים באופן קבוע ומתנהגים אלי בכבוד.
אני בתור אחת שאומרת שלום, תודה, להתראות, סליחה, כל פעם שאני נמצאת במקום ציבורי ובעיקר בחנויות, לא חושבת שמגיע לי יחס כזה.
הרוב הגדול של האנשים שבאים אלי הוא אכזר, לא מתחשב. מסתכלים עלי במבט הכי מזלזל שיכול להיות, מבטים שמעולם לא קיבלתי.
ומעניין אותי, מה היה קורה אם לא הייתי עובדת אלא הייתי סתם נמצאת במקום או מנסה לעזור? היו מתייחסים אלי באותה צורה?
"אבל מה כבר עשו לך שם?"
דוגמה:
לפני יומיים, נכנסה לקוחה .רצתה לשלם. אמרתי לה שבנוסף לתשלום החודשי הרגיל יש גם להוסיף 150 שקלים נוספים. היא הזדעזעה [הערה: היא רשומה למכון כבר מספר שנים] ודרשה [הדגשה חוזרת על הדרשה] שאני אחלק את הראשון לתשלומים .הטון שלה מזלזל, כעוס, המבט שלה נגעל ממני.
עשיתי מה שביקשה והבאתי לה את הקבלה. ואז התחיל הבאלגן.
אני אזכיר מספר מילים שהיא צעקה עלי בכל כוחה "מפגרת" "בעיה שכלית" "חסר לך בורג" "אין לך שכל" "טעות מטומטמת"
התחלתי לזעום על הצורה שהיא מדברת עלי ,ניסיתי להרגיעה [אחרי הכל... לקוחה] ואמרתי לה שאני אבטל ואעשה בצורה שהיא רוצה. ביררתי מספר פעמים שככה בדיוק היא רוצה, וחייבתי שוב, והבאתי לה את הקבלה.
והיא שוב התחילה לצעוק עלי. "אין לך שכל !!! חסר לך שם משהו, משהו אצלך שם לא בסדר!" כשהיא מסובבת את אצבעה האמצעית על הרקה.
"מה הבעיה אני לא רואה? עשיתי בדיוק מה שרצית."
"באיזה עולם 210 ועוד 150 זה יוצא 360?!"
"את רואה את התוצאה על המחשבון? זה 360."
"משהו אצלך לא בסדר. תבטלי לי הכל. אנחנו עוזבים."
"אני מצטערת אני לא יכולה לבטל. תצטרכי לדבר עם המנהל."
היא האדימה מרוב כעס, צרחה עלי את מירב קללותיה החוזרות, ויצאה משם בסערה.
10 דקות אחרי זה הגשתי את בקשת הפיטורין שלי.
אני עובדת שם רק חודשיים. וסבלתי יחס מזלזל יותר משהיה בחיים שלי. המבטים השונאים של הלקוחות שלי, כשעשיתי את השירות הכי טוב שיכולתי לתת. כשאני רצה לחנות ששתי רחובות משם להביא חלב כי "אי אפשר לשתות תה בלי חלב" או מנקה אחרי הילדים המטומטמים וחסרי הנימוסים, או מנקה באופן כללי תמורת 17 שקל לשעה, הגיעו לי עד כאן.
לא, זה לא שבאמת לקחתי ללב, אני פשוט לא חושבת שבאמת ראוי שאני אקריב את כל שאר הדברים שיש לי בחיים למען העבודה הזאת.
בחודשיים האלה הבנתי את האופי האנושי די והותר. ומה אם לא הייתי עובדת שם? גם היו מתייחסים אלי ככה?
ולמה מתייחסים אלי ככה? מה כבר עשיתי?
סליחה אנושות, את מטומטמת.
| |
|  כינוי:
LSD* גיל: 12 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
