אני כותב את הפוסט הבא בידיים רועדות.
קר לי - ולא בגלל שישנן רוחות עזות בחוץ.
קר לי כי הגוף שלי מבין שהנפש מתמודדת עם מעמסות כבדים והוא שולח לי אותות אזהרה: "חאלס! תירגע עם כל הלחץ הזה!"
אני לא פואטי בשיט בפוסט הזה. הכל אמיתי. הכל כנה. הכל מכוון.
בימים האחרונים ניסיתי להיות בסדר.
פייר? ניסיתי.
להגיד שחשבתי על כל מילה שכתבתי כי ידעתי שאין משם דרך חזור? חשבתי.
להגיד שניסיתי לחשוב על כל תסריט - אפילו הנוראי מבין כולם - שיכול להתגולל מן הסיטואציה כבדת המשקל הזו? ניסיתי לחשוב.
להגיד שלא הלכתי על הימור בעיוור, אלא מתוך שיקולים וקריאת השטח ועשרות שיחות מסביב במטרה לרחרח? לא הלכתי על כך.
אבל הצורה שבה דברים התגלגלו. הצורה בה דברים השתנו. התגובה הבלתי צפויה שמובילה אותי לרעידות בלתי נשלטות, לצמרמורות ובעיקר לחץ נוראי - תפסו אותי.
לא הייתי אומר שאיני הולך על עיוור לפעמים, אבל הפעם הייתי זהיר; ניסיון העבר לא היטיב עימי בצורה הנהדרת מכולן בעבר. אני מנסה להיות מחושב, להיות זהיר. זה כמו פיל בחנות חרסינה, רק גרסת ג'ונגל הבטון.
בראש שלי מתרוצצות אין-אלו מחשבות. לא קיצוניות לבטח, אבל כאלו שיעסיקו אותי הלילה ולא יתנו מנוח לעיניי עד אשר הן יעצמו עם חלוף השפעת האדרנלין.
עכשיו יוצא שאני לא הייתי זהיר. לא הייתי מתחשב. לא חשבתי מספיק.
כל אלו יכולים להיות נכונים, אך איך יצא שאני כרגע מאוכזב טיפה ומצוברח? איך זה שניסיתי לתת צ'אנס למשהו שבהתחלה לא היה נראה לי מחוויות מאי-אלו ימים ואחרי שהצלחתי להוביל את עצמי במחשבה אל עתיד ורוד יותר שבו אני ממש את ההזדמנות ועתה...עתה אני אכלתי אותה?
נכון. תמיד יש את האפשרות שטעיתי בדרך. שלא הייתי זהיר. שהתעסקתי עם כל הנושא הזה מבלי לנקוט במשנה זהירות יאה למצב.
אבל פה כל הרחמים העצמיים האלו נגמרים. אני מכיר את עצמי. אנשים אחרים מכירים אותי. איני מסוגל להביא לכך שאני פוגע במישהו בכוונת תחילה ואני אומר את זה בכזה ביטחון כי כאשר אני פוגע במישהו או שחשתי פגוע ממישהו - אני דואג טוב-טוב לכך שאותו אדם יידע זאת. אבל לא, כנראה שאנשים ממעיטים ביציבות התקיפות שלי. מעלים בדעתם שאני הססן, שאני משנה את עורי בהתאם לסביבה.
אבל יצא שאנשים חושבים שאני מנסה להכעיס בכוונה. לפגוע ברעיון ראשוני. להעליב או להמעיט בכבוד האדם שניצב מולי מתוך איזשהו יצר מעוות.
אם היו מכירים אותי אותם האנשים, אלה היו יכולים להעלות על דעתם כי אני מרחרח תמיד סביב וכשאני כועס או רוצה לגרום למישהו לדעת כי אני כועס או מתכוון להכעיסו - הם יודעים זאת טוב מאוד.
כמה חבל. איזה צער.
מה עושים כשקר לא מקור?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אשף הסודות גמביט