...And here, at last, I discover a strange truth

החיים.

מושג פילוסופי.

באמת שאפשר להסתכל על החיים בצורה מאוד קשה ונוקבת ואילו מההיבט השני - בצורה מופשטת ופשטנית.

עבורי, החיים נמשכים כמו גלגל על רציף, כמו גל המכה במזח, כמו מעוף הכנף, כמו ירח בליל חורף קר.

תנו לי לחיות עוד יום - בשביל עוד יום של מוסיקה ושל שיר מתנגן.

תנו לי להנות מזריחה נוספת - בשביל עוד יום של נופים של שעות בין הערביים.

תנו לי לשהות בקרב האוהבים אותי לעוד רגע קט- בשביל עוד יום של אהבה ללא גבולות ומחיר.

תנו לי לראות את העולם צומח מן אפרו כמו הפוניקס בפעם הנצחית האחרונה - בשביל עוד יום של אופטימיות זהירה ותקווה וחלום ושמחה.

בשביל עוד יום של הנאה צרופה, בשביל עוד יום של מנגינה יפה.

בשביל עוד רגע שאצעק במורד הרחוב: "נמאס לי מהכל!" וברגע האחר אנצור את התמונה במשיחת מכחול.

בשביל הרגעים השמחים, המקוממים, העצובים. למען הזכרונות המתוקים, החמימים, המרתיעים.

למען הטוב ולחיי הרע, בשביל קומץ של אהבה וסלידה מתונה.

השתיקה הרועשת והאמירות ללא קול, שחרו של יום ואחירתו של ליל.

על כל אלה ועל עוד אחרים, על רגעים שננצרים פתאום וככה סתם בשביל עוד יום -

לפסקול של חיי, לנופי ילדותי.

למשפחת האדם, לרעי נפשי.

הטוב והרע, היפה והמעודן.

לשמחות הקטנות, לתקומות היומיות.

שווה לחייך וחיוך שווה ערך להכל.

כי בסופו של יום, כל השאלות הקיומיות לא חשובות באמת

בזכות אותם רגעים שמזכירים לנו...

שמזכירים לנו שהחיים נהדרים.