עד כמה אתם "אתם" בקרבת האנשים הקרובים אליכם? יותר ממה שהייתם רוצים? פחות ממה שקיוותם? בדיוק כמו שייחלתם?
במגירה שלי, בחלקה האחורי והאפלולי, שוכנת אריזה מקרטון.
בתוכה ישנו חפץ. תוכנה הוא לא מהמיוחדים שיש.
אין שמו חשוב, או סוגו, או צורתו.
זה כל מה שהוא - סיפוק חומרי.
החפץ הזה שוכב בתוך ליפופים של דבר-מה שאמור להגן עליו. הוא שוכב לו בנחת בתוך הקופסה.
זה לא שהוא לא יפה, או שהוא לא מספיק מיוחד.
הוא שם, כי אין לו מקום אחר.
הייתי רוצה לתת לו לנשום אוויר, להנות מן האור ומן ההנאה שבלצבור אבק (ואח"כ להתנקות 
).
אבל הוא חלק ממני. והחלק הזה עדיין לא מוכן להיחשף ולהיות מונח על מדף, גלוי לעייני כל.
כמובן שהייתי רוצה להראות אותו בציבור, לשים אות ובגאווה על אצטבה, או על שולחן, או מעל השידה.
שישקיף מעבר לחלון, שיגונן על היוצאים והנכנסים בדלת, שישקיף מדי-פעם לראות אם הכל בסדר איתי.
במגירה שלי, בחלקה האחורי והאפלולי, שוכנת אריזה מקרטון.
בתוכה ישנו חפץ. תוכנה הוא לא מהמיוחדים שיש.
הוא היה רוצה לחיות בעולם המסוכן הזה ללא ההגנה וללא המסתור שאני מעניק לו בחסות מגירתי.
הוא היה רוצה ליטול חלק במה שקרוי "ג'ונגל הבטון", או לכל הפחות: ההווי של העולם, לספוג קצת מן האווירה.
החפץ הזה הוא חלק ממני. החלק שעוד לא מצא את מקומו בעולם, החלק שעוד מחפש את התנוחה הנכונה על הכסא, למרות שכל תנוחה היא נכונה.
פיסת האישיות הזו, ההווי החלקי שלי, עוד מחפשת את המקום שתוכל להיות היא כפי שהיא. בלי להצטער על מי שהיא, בלי לחשוב פעמיים אם להשמיע את קולה.
החלק הזה שתמיד, אבל תמיד(!), יהיה שם לפקח ולראות אם הכל בסדר איתי, האם אני מחייך מספיק, האם אני זוכר למצמץ מדי פעם, האם אני זוכר את הייחודיות שלי.
הוא עוד לא מוכן לחשיפה, לדעתי.
לא נתנו לי ולו את ההרגשה שאוכל לבלוט דיו - בלי להיות מתנשא; שאוכל להגיד מה שאני רוצה - בלי להיות מתרפס; שאוכל להיות עצוב - בלי להיות מתבכיין.
רגשות ותחושות הינן עסק סובייקטיבי וכאוב. תמיד.
אפשר להיות גלויים, אבל עד מתי?
השאלה הקודמת תלוייה בחברה שאני - ואתם - חיים בה:
האם ישנם האנשים הנכונים שיוכלו להיות אוזן קשבת? האם הם טרחו להראות שאכפת להם, או שהם מאפשרים זאת בלי להסב אח"כ הצטערות והצטדקות?
גם מידת האושר היחסי משפיעה. החברים, העתיד, העבר, הכל.
אני עוד שומר על המפרשית הקטנה בתוך בקבוק הזכוכית, שחתום ואטום בפקק שָעַם וחותמת שעווה אדומה, בתוך קופסת הקרטון ההיא. השולחן ממילא מלא בדאגות ומיני-צרות-מתגמדות-אחרות, וערימות של דפים, המתומללים לפי המחשבות והרגשות, אשר עוד שנייה נופלים מהקצה.
עוד מעט אוכל לנקות את השולחן במעט ולפנות מקום לפרק חדש בחיים שלי, עם דאגות בסדר גודל אחר ובמחשבות על עתיד חביב יותר.
והשאלה הקבועה שעוקבת אחרי פוסטים שלי מהסוג הזה היא:
עד כמה אתם "אתם" בקרבת האנשים הקרובים אליכם? יותר ממה שהייתם רוצים? פחות ממה שקיוותם? בדיוק כמו שייחלתם?
[מפרשית שלא ראתה שקיעה מימיה זה כמו בנאדם שלא הגשים ולו חלום אחד בחייו]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אשף הסודות גמביט