אחרי שהתחלתי עם המשפט הזה, אוכל להעלות על הכתב את שחשבתי:
החיים מורכבים מרצף של אירועים, סובייקטיביים בהחלט.
כל אחד רואה את העולם דרך עיניים שונות, חווה את החיים שלו כפי שהוא יכול ומכוון לאיך שהוא מייחל לנהלם.
הרבה פעמים אנחנו מחפשים לאן לשאת עיניינו, לאן לכוון, איך לפעול ובהרבה מהמקרים אנחנו שואלים את עצמינו: מה שאני עושה זה המקסום של יכולותיי? של רצונותי? של תקוותי?
הדרכים הינן דרכי עפר, העננים מפוזרים כמו גזרי עיתונים בשמיים והחלומות שלנו מתערים עם שאר זכרונות היום החולף.
אם צריך באמת לדמות את הליכתנו בשבילי חיינו, הרי שנתחיל בכך שעינינו מכוסות, מסך רעש ניצב אל מול אוזנינו והדרכים עקלקלות ורוויות מכשולים.
אנחנו מייחלים לרעיון ומתנחמים בתוצאה. אנחנו לא מעלים בחכה את שרצינו, או בפשטות: לא הכל הולך לפי התכנית הראשית.
קיומו של האדם הוא סך רעיונותיו, סך הוויתו. התהוותינו הוא קולאז' של סיפורי חיינו, מעשינו, פועלינו. זכרונותינו מגדירים את שאנחנו והמטרות אליהן אנחנו מושיטים ידינו מעידות על חוזק השכל והנפש כאחד.
אנחנו מי שאנחנו בוחרים להיות. כל הפנימיות שלנו, כל האישיות שלנו, הכל נותר כזיכרון וכמפעל חיינו.
לנצור את הרגע, לשאוף להיות הכי טובים גם אם איננו יודעים מהי המטרה או באיזו דרך הולכים. לשאת עיניים לירח כמו עש שנמשך אליו מכוח ההנעה. להתקדם בחיים מתוך המשיכה אלעצמינו ואל מימוש התכלית שלנו.
בנוסף, אם יש דברים שאתם רוצים להגיד לי בפורום מוסגר, אתם תמיד מוזמנים לשלוח לי מייל לכתובת הבאה: [email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אשף הסודות גמביט