no one can hear you scream in space

הרגע הזה שאת מאוהבת במישהו שלא יודע שאת קיימת.

לא לא לא לא לא לא לא, אני לא מדברת על מטאפורה או כינוי, זה לא סיפור של "הוא בכיתה שלי ולא מדבר איתי". זה גם לא סלברטאי.

זה מישהו, שבאמת, אבל באמת לא מכיר אותי. אני מרגישה כמו סטוקרית, אני מחפשת בין החברים שלי לחברים שלו תמונות רק כדי לוודא שאני לא חווה איזה רגע הזוי של אשליה. ראיתי אותו בטקס של יום הזיכרון והוא שר, לא ידעתי שיש לו קול כזה..יפה. או שזה רק נראה לי יפה כי אני מתאימה את קולו לחיצוניות? למען האמת, גם אני לא ידעתי על קיומו-ועוד בבית ספר של 2 כיתות בשכבה והוא סך הכל שנתיים מעליי... 

אני ממש מקווה שזה סתם עוד קראש כי אין לי סבלנות למשחקי אהבה ולסיפורים. זה כואב לי שאני לא יכולה להשיג אותו, אני כל כך מכוערת שזה עצוב. 

כבר לא "אחד כזה לא יסתכל על אחת כמוני", יותר בכיוון של "אחת כמוני, פה זה נגמר". אני לא מאוד מכוערת כשאני עומדת לבד, אבל אני לא מתאימה לסטנדרטים של ה'יופי' של החברה היום. אני בכיתה מרגישה כמו גוש תקוע... פשוט משהו לא ברור כזה באמצע הכיתה. לא משתייכת לבנים, ולא לבנות. 

האם זה הבן הזה ספציפית שגורם לי צער או שזו הידיעה שאני לא מסוגלת להשיג בנים עם הערכה עצמית?

אני כל הזמן אומרת כמה שהייתי עם בנים, סך הכל הייתי עם 2 רציניים. אז נכון שהצרפתית הראשונה שלי הייתה בכיתה ז', ונכון שה'אקשן' מתחת לחולצה קרה כבר בגיל 14. סו וואט. זה היה כל כך לא שווה את זה. קודם כל, הייתי צעירה מדי, תמימה, נתתי לדברים לקרות מהר מדי כי פחדתי לאבד אותו אם אעצור אותו, ודבר שני- זה פשוט לא היה הזמן. אני כזו זנותית! אלוהים...